שנת המגה
2006 היתה שנת קולנוע מצוינת. בתי קולנוע חדשים נפתחו (אבל היו גם שנסגרו), הוקרנו יותר סרטים מאי פעם (אבל המון גם נגנזו), הקולנוע הישראלי שגשג (אבל עדיין נלחם על חייו), וכמה מהסרטים המופלאים של העשור צצו השנה על מסכינו (אבל גם כמה מהגרועים). קבלו את פרויקט סיכום השנה של "סינמסקופ"
229 סרטים יצאו השנה בישראל. זהו מספר הסרטים הגבוה ביותר שיצאו אי פעם בארץ. גבוה יותר מהנתון מחזיק השיא של 2003 (אז יצאו כאן רק 227). גבוה יותר מ־215 הסרטים שיצאו כאן ב־2004 וב־2005. ושימו לב: ב־1995, השנה הראשונה שבה התחלתי לספור כמה סרטים יוצאים בשנה בארץ, יצאו כאן 151 סרטים בלבד. האם עד סוף העשור נגיע לנתון כפול? ל־300 סרטים בשנה אחת?
פשוט שיא. הילדים של מחר
האם כמות הסרטים מביאה איתה בשורות טובות לתעשייה? כן ולא. האם כמות הסרטים מביאה איתה סרטים טובים? כן ולא. טוב, הבנו. הכל גם וגם. הבה נפרט.
1. זוהי שנת המגה. אחרי שבדצמבר 2002 נפתח בארץ סינמה סיטי, המגה-פלקס הישראלי הראשון, קניון קולנוע פופולרי המכיל 21 אולמות קולנוע וששינה את דפוסי צריכת הקולנוע בארץ, ביולי השנה הוקם המגה-פלקס השני, יס פלאנט, וברגעים אלה מוקמים מגה-פלקסים נוספים, שניים בראשון לציון ועוד שניים בחיפה והקריות. זה אומר שבשנים הקרובות המון דברים הולכים להשתנות כאן. נראה עוד ועוד סרטים מגיעים להקרנות מסחריות. המגה-פלקסים האלה הם זוללי סרטים. תחלופת הסרטים תהיה מהירה יותר. אם כיום עולם 4.2 סרטים בשבוע בממוצע, ויש שבועות שבהם עולים בין שישה לתשעה סרטים חדשים, תוך שנתיים שלוש זה יהיה אף יותר.
2. זו היתה שנה טובה למכירות הכרטיסים. על פי התאחדות ענף הקולנוע בישראל 9.2 מיליון כרטיסים נמכרו השנה בבתי הקולנוע, עלייה של עשרה אחוזים מהשנה שעברה, שהיתה די קטסטרופלית. מצד שני, הביטו בטבלת שוברי הקופות המקומיים. בשנה שעברה בראש הטבלה צעד "מדגסקר" שמכר כמעט חצי מיליון כרטיסים. לפני שנתיים צעד בראש "שרק 2" עם יותר מחצי מיליון כרטיסים. והשנה: יש שיפור בכמות הכרטיסים שנמכרו, אבל כמעט אף סרט לא חצה את רף 300 אלף הכרטיסים. זו חלק ממגמת עידן המגה-פלקס: פחות בלוקבאסטרים ענקיים, יותר הצלחות מינוריות.
3. זו היתה שנה לא רעה בכלל לקולנוע הישראלי. היא אולי לא שברה את שיא העשור של 2004, שבה שלט "סוף העולם שמאלה" שמכר 450 אלף כרטיסים, אבל היא עדיין היתה מרשימה מאוד, עם מכירות של כ־800 אלף כרטיסים, 300 אלף מהם ל"אביבה אהובתי".
4. ועוד משהו בקשר לנתוני הקופה: שני סרטים הגיעו השנה למכירות של 300 אלף כרטיסים. האחד הופק בסכום של 150 מיליון דולר. השני הופק בסכום של 1.5 מיליון דולר. האחד צולם בהוואי, השני צולם בטבריה. באחד יש את ג'וני דפ, בשני יש את אסי לוי. אם אתם קוראים את המדור הזה כבר כמה זמן, אתם בוודאי יודעים שאני חסיד של הקולנוע ההוליוודי, וסרטי פופקורן חביבים עליי עד מאוד. אבל אני גם יודע שאת האמת צריך להגיד: "אביבה אהובתי" היה סרט יותר טוב מ"שודדי הקריביים 2". ואני שמח שזה נתון שטבלת מכירת הכרטיסים מצליחה להוכיח.
5. מצד שני, כמה סרטים נפלאים הוצגו השנה שלא טרחתם לראות? הלכתם ל"הילדים של מחר"? ל"לילה טוב ובהצלחה"? ל"המדריך לחיים בכפר"? ל"ליבי החמיץ פעימה"? ל"מסיבת שכונה"? אני יודע שרובכם לא ראה את "חיים בין השורות" ואת "מיס סאנשיין הקטנה". ומצד שני של הצד השני: עם 229 סרטים בשנה, הייתם מצפים שכל הסרטים הכי מדוברים של השנה ינחתו כאן. וגם זה לא. זו תופעת הלוואי המצערת של תרבות המגה-פלקסים: כמות הזבל שמגיעה לקולנועים היא עצומה. החישוב הכלכלי פשוט: בימי המולטיפלקסים השכונתיים הייתם הולכים לסרט, ואם אין כרטיסים הייתם ניגשים לקולנוע סמוך ומוצאים את הסרט שרציתם, או מוותרים והולכים למסעדה.
בעידן המגה-פלקסים אתם צריכים לצאת אל מחוץ לעיר באוטו כדי לראות סרט. ואז תסעו לאותו קניון סרטים עצום ותקנו כרטיס למה שיהיה זמין. יהיו לכם סדרי עדיפויות. קודם כל שובר הקופות ההוליוודי, אחר כך הקומדיה הרומנטית (או הפוך), אחר כך הסרט הישראלי. ולבסוף, אם הגעתם באיחור והכל כבר מלא, תתפשרו ותיכנסו למה שיהיה. אז למה להשקיע כסף ב"מה שיהיה". ואז המפיצים דוחפים לשם את הסרטים הזולים שהם מקבלים בתחתית החבית כחלק מחבילת הסרטים שהם קנו. פתאום סרטים קיקיוניים לחלוטין, שלא הופצו כמעט בשום מקום בעולם, חוץ ממלזיה ואינדונזיה, מגיעים לישראל. "החוזה"? "שביל הגיהינום"? "אפקט הרעם"? זה לא שנגמרו כל הסרטים הטובים ונתקענו עם אלה, אלא שגם כשמוצגים כאן 231 סרטים, עדיין ינסו לקמץ עלינו. קחו את הנתון הבא בחשבון: מבין 100 הסרטים הקופתיים ביותר באמריקה ב־2006, כמעט 30 לא הגיעו ולא יגיעו לישראל. אולי רק בדי.וי.די. חלקם הצלחות קופתיות של ממש: "לילות טלדגה" עם וויל פארל וסשה ברון כהן? נגנז. "ג'ק אס 2"? נגנז. "נאצ'ו ליברה"? נגנז. "כשזר מצלצל"? נגנז. "גבעות הפחד"? נגנז. "The Descent", אולי סרט האימה המדהים ביותר של השנים האחרונות? נגנז. הבנתם את הרעיון.
6. מספיק עם הנתונים, נעבור לסרטים. "בוראט", פיגוע הטרור התרבותי של סשה ברון כהן, הוא סרט השנה שלי. קודם כל כי הוא מצחיק נורא. גם בצפייה חוזרת. ושנית, כי הוא פשוט מלאכת מחשבת של הומור, סאטירה וקולנוע. הוא בנוי היטב ומדויק מאוד, אבל באותה נשימה הוא גם לחלוטין משולח רסן. הוא סרט השנה כי הוא בוטה, נועז, חסר מעצורים. והכי חשוב: הוא לוקח סיכונים. וזה מה שהופך אותו להרבה יותר מסתם מוצר בידורי להמונים, אלא יצירת אמנות. הוא סרט שבו השחקן והדמות מותכים לישות אחת ויחד קופצים לתוך בריכת כרישים. אבל מה שמעניין ב"בוראט" בצפייה שנייה הוא לא רק העובדה שהסרט מצחיק וסאטירי ובועט לאמריקאים (ובכלל, לרוב התרבות המערבית, גם הישראלית) בישבן, אלא העובדה שהסרט הפך לכזו סנסציה קופתית. באמריקה, בישראל ובכל העולם.
איך קורה שסרט מחתרתי כמעט באופיו, בצורתו, בתקציבו, הופך ללהיט המכניס מעל 200 מיליון דולר בעולם? אולי כי מה שהיתה אמורה להיות המכשלה שלו - העובדה שהוא בועט בכל מוסכמה של תרבותיות ונימוס ושוחט פרות קדושות ודובים קדושים - הפכה לדבר הכי נערץ אצלו. אולי "בוראט" מבטא איזשהו צמא או מרד מצד צופיו לנער מעליהם את הקונבנציות, בראש ובראשונה הקולנועיות. לא עוד סרטים נקיים, צפויים, מכאניים, מלוקקים. אלא סרט שלא דופק חשבון. שמצליח גם להטיח אמת בפרצוף - ארוזה בשקית ניילון עם גללי צואה בפנים - וגם להיות פשוט לגמרי ולחלוטין מצחיק. וכבר היה מבקר קולנוע אמריקאי מבריק שטען ש"בוראט" הוא הסמן של פער הדורות החדש. מבוגרים שונאים את הסרט.
7. ובכלל, יש תחושה של איזושהי התעוררות פוליטית חתרנית בקרב יוצרי הוליווד. יש לא מעט סרטים דיסידנטים ברשימה שלי, שמציעים איזשהו מיאוס או תסכול ממה שקורה כרגע בעולם, ובאופן שבו הקולנוע מציג אותו. גם האופן שבו התייחסו הסרטים האמריקאים להתקפות הטרור של 11.9 נראה כעת מפוקח יותר מאשר כפי שהיה בשנים הראשונות אחרי הפיגוע. "11.9 היה הדבר הראשון האמיתי שאנשים באמריקה הרגישו", אומרת אחת הדמויות ב"שורטבאס". ו"שורטבאס", הממוקם אצלי במקום הרביעי, הוא כולו ניסיון לחזור לאסתטיקה של תחילת שנות ה־70, שנים שבהן הקולנוע והתרבות כולה ניסו להיות חלק ממהפכה אזרחית, שהגיעה לשיאה בהתפטרותו של ניקסון ונסיגה מווייטנאם. ואולי הגענו למצב המבורך שבו גם באמנות ובבידור אנשים מחפשים אמת? גם כשהיא מחופשת לסרט קומיקס. כמו ב"ונדטה". ו"לילה טוב ובהצלחה", שהיה במשך רוב חודשי השנה המועמד המוביל שלי לתואר "סרט השנה", הוא מכתם קולנועי נפלא שבסך הכל רוצה לבטא במילים ישירות ובלי ללכת סחור סחור משאלה. משאלה פוליטית ואנושית. וגם ספילברג התמודד, בדרכו העקלתונית - אבל האמיצה ובחלקה גם מופלאה מבחינה קולנועית - עם הבעיות של העולם כיום בכך שהוא הביט לאחור לתחילת שנות ה־70. ב"מינכן" הוא עסק במחיר הנפשי והאנושי של מעגל האלימות. המסר אולי נשמע פשטני - במלחמות, כמו בכביש, עדיף להיות חכם ולא צודק - אבל הסרט מצליח להכיל כמה מהסצינות האמיצות מבחינה אידיאולוגית שנראו השנה בארץ. ואתם יודעים שזו מגמה רחבה כשמיטב כוכבי הוליווד מוותרים על שכרם המופקע כדי לנסות להגיד משהו בעל ערך. ג'ורג' קלוני ב"סוריאנה" ובראד פיט ב"בבל". שני סרטים דומים במבנה ובמסר (אך שונים בתכלית בתוכניהם), שמנסים להציג את כל בני האנוש כחלק מאותו מרקם. כחלק מאותו מאזן. זו לא תיאוריית הכאוס, שלפיה פרפר המשיק את כנפיו בקנדה יגרום לטייפון ביפן, אלא מצב של שיווי משקל. ילד מת ביפן יגרור ילד מת במרוקו. הכל קשור זה בזה, הכל אותה מערכת עצבים גלובלית. זו למעשה האמת המטרידה - גם מבחינה אקולוגית - שעליה מדבר אל גור בסרט התיעודי הנושא שם זה, ושבה עוסק סרט האנימציה הנפלא, האמיץ, החכם, והמהנה מאוד, "תזיזו ת'רגליים".
8. והשיא של כל המגמה הקולנועית הזאת מצוי בסרט הממוקם במקום השני: "הילדים של מחר". האמת, התלבטתי אולי להכתיר אותו כסרט השנה. לא זוכר שראיתי השנה עוד סרט כה מבריק, קודם כל מבחינה קולנועית. עזבו לרגע את כל ענייני המסר מהסעיף הקודם, ובואו נתמקד באמנות הקולנוע: "הילדים של מחר" הוא שיא. אלפונסו קוארון, הבמאי היחיד שהצליח להחדיר אישיות אמנותית בסדרת "הארי פוטר" (הוא ביים את הפרק השלישי), נשאר באנגליה וביים אקסטרפולציה מבעיתה של החיים שלנו כיום.
מה שהסרט אומר הוא נורא פשוט: אתם רואים בטלוויזיה את מה שקורה בעזה, בדארפור, בעיראק. אתם מצקצקים ואומרים "לא בסדר". ואולי אפילו אתם אומרים "מגיע להם, לנבלות". אבל מה עם כל העולם יהפוך לעזה אחת גדולה? המציאות העתידנית של "הילדים של מחר", שבה האי הבריטי הוא האחרון ששורד איזו קטסטרופה כלל עולמית, כמעט זהה לזו המוצגת ב"ונדטה".
ההבדל הוא באסתטיקה. בתפיסת העולם. "ונדטה" היה סרט אמיץ ויוצא דופן. "הילדים של מחר" הוא יצירת מופת. בשפה שלו, באופן שבו דוחף את ראשו של הצופה עמוק לתוך החרא האנושי ולא מרפה. זו תקופה נהדרת לקולנוע ותקופה איומה לאנושות. זה כנראה הולך יד ביד. הקולנוע המסחרי נהיה אמיץ. מוקיע את הלכי המחשבה שהיו מקובלים, יוצא נגד השאננות השבעה של המערב. כתושב כדור הארץ אני בפאניקה, כחובב קולנוע אני באקסטזה.
9. יש כמה סרטים שאני מניח שתמצאו ברשימות סיכום שנה רבות השבוע, בארץ ובעולם, אבל לא שיבצתי אותם אצלי: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים". כולם סרטים מעניינים מאוד ומרתקים מבחינה קולנועית, אבל כולם השאירו אותי קצת קר. כאילו הם עוסקים בנושאים הנכונים, ועשויים היטב, אבל הם לא מעיפים לי את הבוקס לפרצוף ש־40 ומשהו הסרטים ברשימה שלי העיפו. כדי לנסות ולהרחיב למה הסרטים האלה לא הזיזו לי הייתי זקוק עכשיו לחמישה עמודים נוספים.
10. ואם אני צריך לבחור את איש השנה שלי, זה יהיה ללא ספק מישל גונדרי. גם לו רשימת סרטי השנה שלי עושה עוול. אין הצדקה לשים את "מסיבת שכונה" ואת "מדעי החלום" יחד, לבד מהעובדה המקרית ששניהם סרטים של אותו במאי שיצאו באותה שנה. ושניהם שונים מאוד. ושניהם מושלמים בעולמם. "מסיבת שכונה" הוא אחד מסרטי התעודה המוזיקליים הטובים שראיתי מימיי, ו"מדעי החלום" הוא סרט סוריאליסטי מקסים, פרטי מאוד, שנראה כאילו נעשה במלאכת יד ובכנות גדולה.
והספד
"המדריך לחיים בכפר" הראה שגם בזקנתו אלטמן ידע לביים עם יותר מרץ ותעוזה מרוב עמיתיו הצעירים.
את המשך המדור של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש
לפנייה לכתב/ת 
