סיפורו של ילד שנלחם במפלצות ומפסיד

ילד בסיפור לילדים מסתובב כל היום והלילה עם כלי נשק ונלחם במפלצות. בסוף הסיפור, המפלצות דווקא נעלמות, אבל "מקס הילד הלוחם" של עוזי וייל לא נפרד מההגנות שלו. מדור חדש: ביקורת ספרי ילדים

אריאנה מלמדעדכון אחרון: 29.12.06 , 12:40

ל"מקס הילד הלוחם" יש שני הורים מוכשרים נורא: עוזי וייל אחראי לטקסט ואיריס דה בוטון עיצבה ואיירה. תמיד כדאי להתחיל במחמאות, ולכן צריך לומר שהעיצוב מרהיב ומלבב כאחד. יש עמודים ממוסגרים, אבל כמעט כל מסגרת נפרצת בחן ופרטים מאיור אחד מועצמים, מוכפלים או זוכים לווריאציה יצירתית בעמוד השכן.

יש כאן ציטוטים חביבים מעולם האנימציה היפנית, שימוש נבון בקשת הצבעים הליליים המפחידים – וגם מופעים נוגעים ללב ומכמירים, כמו דוב קטן שמוטל על הרצפה או ענק גמדי שנשכח ליד הדלת, בצאתו של מקס לתלאות יומו.

"זה של בנים"

הבעיות שייכות לטקסט. לזכותם של ילדים צריך לומר, שלא אכפת להם מי כתב את הספר שקניתם להם בגלל שאתם מחבבים עד מאד את כישורי הכתיבה של וייל. אני לא מחבבת. אני מעריצה. עד ש"השער האחורי" המנוח ראה אור בספר, החזקתי בבית עשרות שערים אחוריים שהצהיבו עם השנים. את הברק, החן והיכולת לטוות דמויות משכנעות במינימום של מילים ציפיתי למצוא גם כאן. לא הסתייע.

"מקס הילד הלוחם" הוא כנראה קריצה ל"מקס הלוחם בדרכים", אבל לזכותם של ילדים צריך לומר עוד, שהם לא מכירים את האזכור הזה כשהם מתוודעים לטקסי השינה של מקס.

הוא אוסף לעצמו כלי נשק פלאיים, כגון חרב קסמים שמי שנדקר ממנה הופך לארנב, תותח יורה רשתות שלוכדות רשעים, כפפת קסם שיכולה להפוך כל רשע לטוב, גמד ענקי אחד ושמו ניר שיודע להחטיף בעיטות נינג'ה בפרצוף, מצלמת-אגרוף שהיא "כאילו מצלמת אבל בעצם נותנת אגרופים", ועוד.

בשלב זה כדאי להבין שרוב הילדות בגיל שבו מאמינים במפלצות, לא משחקות בכלי משחית אימתניים ולא ימצאו עניין באוסף הנשק של מקס, גם לא כשכל הימ"ח נגרר אל המיטה למרות נסיונות השכנוע של אבא ואמא. "רובים ותותחים זה משעמם", פסקה בת חמש, צאצאית של השכנים. "למה", שאלתי. "כי זה של בנים", אמרה בהדגשה שהסבירה הכל. לא ערכתי קבוצת מיקוד, אבל כל הורה לבן ולבת מכיר את ההבדלים בעצמו, ויידע לומר לעצמו שהנה, לפנינו ספר המכוון לזכרים בלבד. לא נורא. גם להם מגיע.

אבא ואמא מעבירים ערוצים

לאבא ואמא של מקס אין שמות, אבל גם זה לא נורא: ליותר מדי אבות ואמהות בספרות הילדים אין זהויות מובחנות כלל, וזה מעצבן רק כאשר הם מתערבים בסיפור באופן מניפולטיבי שמכוון למבוגרים.

הנה, כך עושה זאת אבא של מקס: "אמא הולכת לישון לבד, ואבא נשאר ומעביר ערוצים. בסוף הוא מוצא סרט שפעם מאד מאד אהב, כשהיה ילד. דמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר כמה אהב את הסרט הזה, והוא נשכב על הספה לראות אותו, ואחרי כמה דקות הוא נרדם".

קדמה לכך סצינה קצרה בה אבא ואמא "מעבירים ערוצים בשלט, והכל משעמם. הם כל כך עייפים שאין להם חשק לדבר יותר אחד עם השני". פיסת ריאליזם ביתי, או סתם מופע של אהבה-עצמית טרחנית של הורים שצריכים להידחף לסיפורו של ילד? תחליטו בעצמכם.

בינתיים, גיבורנו מתעורר וכצפוי, יש לו מפלצת ליד המיטה. לא נורא. "M-16 אוטומטי עם כוחות מחשבה יורה במפלצת". אחר כך מקס הילד הלוחם "שולף חרב לייזר דו-צדדית" ומשסף את "שד השתיקות". בסלון יש מכשפת-טלוויזיה שמכריחה את האנשים היושבים בתוך המכשיר לומר דברים שהם לא מאמינים בהם – עוד קריצה גסה אל עבר מבוגרים – אבל למקס יש "תותח מחשבות נגד מכשפות", והוא מפוצץ אותה לחתיכות.

מי ניצח - מקס או המפלצות?

רוצים עוד? "מקס – כשהוא משתין – מוגן על ידי הילה בלתי נראית, מחזירת אש", וכך הוא נלחם בדרקון, וגם מנצח את מפלצת העצבות שגונבת לו את כל כלי הנשק באמצעות כוח המחשבה שלו. למחרת, כשמקס אוכל ארוחת בוקר, הוא כבר מתארגן ליום חדש של לוחמת-גרילה בעזרת תותח קסם עם פצצת חשמל וכוח המחשבה, וכל זה, על פי השקפתו, כדי להגן על הוריו מפני עולם הרשע.

אחת הצרות של הטקסט היא בריבוי ההמצאות שלו, שדומות זו לזו באופן מחשיד מבלי לקדם את העלילה. גם כלי הנשק וגם המכשפות לא מפותחים די הצורך להתאהב בהם, וגם דמותו של מקס עצמו לא מצטיירת בבירור כגיבור שמעניין לבלות איתו שוב, אחרי שגמר להשמיד ולירות ולהחטיף ולהעיף באויר ולנצח.

צרה שניה היא, שבעצם מקס לא ניצח שום מפלצת. הקרבות אמנם הסתיימו בהתאיידותן של אלה מחייו, אבל עובדה, הוא עדיין זקוק לכל כלי המשחית שלו בבוקר, כשהוא יוצא מן הבית. הקראתי את הסיפור לשני בנים הלומדים בכיתה א', והם תבעו לדעת אם מקס עדיין בגן או בבית הספר. על פי ילקוטו הקט והגדוש בנשק, הוחלט שבגן. התפתח ויכוח, אם יש בעולם גננת שמרשה להביא כל כך הרבה נשק לגן. הסקפטי מבין שני הבנים אמר שאולי בספרים יש גננת כזאת אבל לא באמת. שניהם לא יכלו, בתום ההקראה, להבדיל בין כלי הנשק השונים וייעודו הספציפי של כל אחד, וגם לא בין הרעים השונים והמפלצות השונות.

הבעיה שלי, כקוראת מבוגרת, איננה הכניעה לעולם תכנים אלים של ילדים, אלא הטיפול הרשלני בו. "תותח קסם עם פצצת חשמל וכוח המחשבה" מאבד מקסמו כשאין הסבר לפעולתו של כוח המחשבה, או איזו אמירה משכנעת על עליונותו, או פיתוח עלילתי שיאיר את יתרונותיו. האיורים, כבר אמרתי, יפהפיים – אבל תמונה אחת לא תמיד שווה אלף מלים.