הייתי האשה האחרת של בעלי
קניתי לי פיאה של שיער סינתטי ארוך ושחור, שפתון בצבע אדום כהה, נעליים עם עקבים דקיקים, גרבונים עם תפר מאחור, מעיל גשם מניילון שחור שנצמד לגוף ובושם בניחוח אורכידיאה, והתיישבתי מאחוריו באולם קולנוע חשוך. פרק מספר חדש
קניתי לי פיאה של שיער סינתטי ארוך ושחור, שפתון בצבע אדום כהה, נעליים עם עקבים דקיקים, גרבונים עם תפר מאחור, מעיל גשם מניילון שחור שנצמד לגוף ובושם בניחוח אורכידיאה, שמצאתי בחנות הנקראת 'פריז בזול'. אפילו הקצב, שעליו עשיתי את הניסוי הראשון, לא זיהה אותי. לאור המבט שנתן בי, אני בטוחה שהיה נותן לי במתנה את נתח הבשר שקניתי. אבל לא זאת היתה המטרה. התאמנתי לקראת יום חמישי הקרוב.
היתה לי הרגשה משונה כשעקבתי אחרי בעלי תוך כדי התחככות בקירות, אני שהתרגלתי כל כך להיתקל בו. בכל פעם שהוא נעצר, הסתובבתי במהירות מחשש שיזהה אותי.
לפתע הוא נכנס לקולנוע. אמרתי לעצמי: אני מקווה שזה לא סרט פורנוגרפי. לא. זה היה סרט מלחמה. התלבטתי אם להיכנס או לא. ואם יש לו פגישה עם מישהי בפנים? הלב שלי הלם בחוזקה, אבל לא באתי כדי לטמון לו מלכודת. אם כן, בשביל מה באתי? אמרתי לעצמי: טוב, אם הוא עם מישהי, אני אצא ואלך לשתות בלאדי-מרי.
ריגש אותי להתגנב ככה בחושך, כאלמונית
קניתי לי כרטיס לא בגלל קנאה, או סקרנות, או צורך לדעת אם בעלי הולך לסרט עם מישהי אחרת. לא, שילמתי בעד המושב בקולנוע כי זה ריגש אותי להתגנב ככה בחושך, כאלמונית. והמשפט הקטן הדהד בראשי עם כל צעד וצעד: איך אני איראה בתלבושת כזאת? הוא טלטל אותי הרבה יותר מכפי שיכלו הגברים לטלטל אותי. הרגשתי כמו שהרגשתי כשהייתי בת שש-עשרה, כשז'יזל פילחה מחדר הכביסה את הצעיפים של האם מארי-אֶמֶה, וכשאני, כפופה כמו מקל של מטרייה, יצאתי מהפנימייה בכניסה של המורים. הכל בער לי מבפנים, עד כדי כך הרגשתי חופשייה. ועוד יותר מזה בדרך חזרה, כשהכיסים שלי היו מלאים בסוכריות ובחטיפי שוקולד, כששבתי מרצוני החופשי לכלא שלי, כלא של נערות צעירות.
עמדתי במשך כמה דקות בלי לראות שום דבר, אך לאט לאט החלו הצללים להצטייר בכסאות. באולם לא היה כמעט איש. מיד ציינתי זאת לעצמי. לבדו. בסוף האולם. למה לו ללכת לבד לקולנוע כשהוא יכול לצפות בסרט במערכת הקולנוע הביתי אִיתי בבית? כדי להיות לגמרי לבדו. שום תשובה אחרת לא עלתה על דעתי. הוא כבר לא רצה להיות אִיתי.
סבתי על עקבַיי והלכתי לעבר היציאה, אבל אז התחלתי לחשוב בצורה הגיונית. לא תהיה לכך כל משמעות אם אחזור הביתה ואחכה לו שם. כבר לא היה מדובר בי, האשה משם, אותה אשה "מושלמת" שבה כלא אותי כדי שיוכל לחיות בשלווה. וכבר לא היה מדובר בו, אותו גבר שיחזור הביתה עם שקר בפיו. שקר חסר טעם, כי הרי הוא לא עשה כל רע. אלא אם כן...
הבושם החדש שלי אפף אותי כמו עור נוסף
חזרתי לאט למעבר. הבושם החדש שלי אפף אותי כמו עור נוסף. הזלפתי על עצמי יותר מדי, והריח סחרר את ראשי. אבל אסור היה שהוא יזהה את הריח שלי. התלבטתי האם לשבת רחוק ממנו או לא. לבסוף התיישבתי בדיוק מאחוריו. נגעתי בו נגיעה רפרפנית בתיק שלי, רועדת מפחד, ואמרתי: "סליחה". במבטא מקסים שלא ידעתי שקיים בי.
אינני יודעת אם היה זה בגלל האורכידיאה, אבל בְּקול שלא ידעתי שקיים בו, קול מעודן, שובה לב כמעט, הוא ענה לי: "אין שום בעיה. בבקשה".
מן הגב הוא נראה אדם אחר. בפעם הראשונה הבחנתי שהצוואר שלו רב-עוצמה, שהכתפיים שלו רחבות אבל האוזניים שלו עדינות וצמודות, שהוא מרכין את הראש בתנועה ייחודית...
על המסך טבחו חיילים סינים זה בזה בהילוך אִטי, לבושים בגדים מימים עברו, באבחות חרב נמרצות לאור הירח, והראשים התעופפו כמו בלונים נטולי מטרה מוגדרת. כשלא הרגו זה את זה הם שתקו והביטו זה בזה, והרוח נשבה בשדות האורז, והכל היה שיעמום אחד גדול ומדהים. ואני רכנתי לעבר הגבר שהיה בעלי ונשפתי על צווארו ואמרתי לו, בלי לדעת למה, רק כדי להגיד משהו: "זו ארצי".
הוא אמר: "מה?" ורצה להסתובב, אבל אני לחשתי לו שלא יזוז. הוא ענה שזו ארץ יפה. נשפתי שוב על צווארו, בהתחלה ברכות ואחר כך חזק יותר, עד שכבר לא יכולתי לנשום. הוא החל להזיז את הראש הלוך וחזור, מכתף אל כתף. אחר כך, בגמישות חתולית, היטה את ראשו לאחור על מסעד הכסא, עיניו עצומות. מעולם לא ראיתי את פניו הפוכות. הייתי מופתעת מן התגובה שלו יותר מאשר מן ההתנהגות שלי. אם כך, הוא אוהב את הדברים האלה? או אולי זה מפני שהם מגיעים ממישהי אחרת? התחלתי לחכך את אפי בפניו. אחר כך עצמתי גם אני את עינַי ונישקתי אותו על פיו. בתחושה של אשמה נהדרת להפליא. אשמתו-שלו.
אבל לפתע הלבין המסך והאורות נדלקו. מבוהלת זזתי לאחור בכסאי וסידרתי את הפיאה שלי. הוא אמר שיש בעיה בגלגל של הסרט. הוא רצה לקום, אבל מנעתי אותו בכך שהנחתי על כתפיו את שתי ידיי, שהדיפו ריח של אורכידיאה. אחר כך הורדתי אותן ממנו. הוא לא זז. האורות באולם כבו והסרט נמשך. כמעט באנחה אמר לי: "אני אוהב את הריח שלך".
חייכתי לעצמי בחשכה. אבל זה לא היה חיוך של ניצחון. זה היה מין חיוך שמעלים על הפנים בתגובה לצורך לבכות, רגע לפני שפורצים בבכי. לאט ובשקט, ובלי שהוא יבחין בכך, יצאתי מהקולנוע, מזועזעת עד היסוד, עם אותה תחושת בלבול ומבוכה שחשים כשיוצאים מבית הקברות.
בערב הוא חזר, הבעה עליזה על פניו, ואמר לי: "תתלבשי, יש לי הפתעה בשבילך". והוא לקח אותי לאכול ארוחת ערב במסעדה סינית. הייתי עדיין מזועזעת. לא הייתי מסוגלת להכניס שום דבר לפה. חוץ מזה הכל נפל לי מהמקלות.
"לא טעים לך?" אמר באכזבה, שמחצה את לבי.
"כן, בטח. אבל זה חם".
התבוננתי בפה שלו מתוך געגוע וחשבתי על אותו אחר צהריים. הוא מעולם לא נשק לי באִטיות ובאריכות כזאת.
(...)
כשחזרנו הביתה, בעלי הדליק את הטלוויזיה ושאל אם אני רוצה בירה.
"כן, לא אכפת לי".
הלכתי להחליף בגדים וחזרתי לבושה בכתונת הלילה הקצרצרה והסקסית שלי. קיבלתי אותה במתנה ממנו בשנה שעברה, לכבוד יום הנישואים שלנו. הוא הביט בי בלי לראות אותי.
שתינו את הבירות שלנו, אבל הוא לא נרדם. לפתע הוא אחז בידי, בלי להתיק את עיניו מן המסך. הייתי נבוכה, אובדת עצות. אולי הוא אוהב אותי דווקא כשאני לובשת את החלוק הישן שלי. הצצתי בו מזווית העין, לבי פועם בחוזקה. ואם הכל ישתנה בינינו, עכשיו שהוא כמעט בגד בי? כשהופיעו כותרות הסיום הוא קם ואני כיביתי את הטלוויזיה. הוא נכנס למיטה ראשון. צחצחתי שיניים במשך זמן רב, ואחר כך החלקתי למיטה כאילו היתה זו הפעם הראשונה. הסתובבתי כדי לכבות את האור. הוא הניח את ידו על האחוריים שלי ואני נשארתי כך, מניעה את ירֵכַיי, רוטטת מתשוקה. כעבור רגע נעשתה הנשימה שלו סדירה, ידו נעשתה רפויה וצנחה על הסדין, והוא התחיל לנחור.
עצמתי את עינַי וחשבתי על הציפורניים הארוכות של ז'יזל. וניסיתי לדמיין את עצמי כסינית בחלומות שחלם זה שלצִדי.
- מתוך הספר "הבחורה בשורה מאחור", מאת פרנסואז דורנר. תרגום: מיכל אסייג (הוצאת "ידיעות אחרונות")
לפנייה לכתב/ת 
