הלך לעולמו פרופ' גרשון שקד

פרופ' גרשון שקד, מרצה, חוקר ספרות עברית וחתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג, הלך היום (ה') לעולמו. מבית החולים "שערי צדק" בירושלים נמסר כי שקד נפטר בעקבות כשל רב-מערכתי. ההלוויה תצא מחר ב-11:30, מבית ההספד "קהילת ירושלים" אל הר המנוחות בגבעת שאול. השבעה תיערך ברחוב תרצה 14 בשכונת יפה נוף בירושלים. 

גרשון שקד נולד באוסטריה ב-1929 תחת השם גרהרד מנדל, בן להורים אשר לא ידעו קרוא וכתוב. אביו היה סמרטוטר שעסק במיחזור נייר, ואהבתו של שקד לעולם הספרות החלה בעודו קורא ספרים שהיו מיועדים לגריסה. בהיותו בן תשע, נאסר אביו על ידי הנאצים ונלקח למחנה ריכוז למשך תקופה ממושכת. עניין זה היה בעל השפעה טראומתית על הילד הצעיר שנתמלא פחדים וחרדת נטישה. תחושות קשות אלו רק התעצמו, כאשר נשלח בגיל עשר לבדו לישראל במסגרת עליית הנוער. ההגירה לישראל נחרתה בזכרונו כחוויה קשה ומנוכרת.

במהלך חמש השנים הבאות של חייו, חי והתחנך בפנימיה בפרדס חנה, מסגרת שיועדה לילדים שהגיעו ארצה לבדם. למרות שהוריו של שקד הגיעו לישראל חודשים ספורים אחריו, הם קבעו את משכנם בתל אביב והעדיפו להשאיר את בנם בפנימיה. גם כאשר סיים את לימודיו בפרדס חנה, בגיל 15, סירבו לקבלו לביתם בטענה שעליהם לעבוד ואין להם זמן לדאוג לגידולו. בניגוד לרצונו עבר שקד ללמוד בתיכון בית הכרם בירושלים, כשהוא מתגורר בביתה של משפחה מאמצת. חוויות ילדותו והתבגרותו של שקד מצאו את דרכן אל עולם הספרות כעבור שנים, כאשר פירסם רומן פרי עטו - "מהגרים" (2002).

בשנת 1950 החל שקד את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. עם השנים פיתח קריירה אקדמית בתחום הספרות, ועד לצאתו לפנסיה שימש כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך הזמן פרסם למעלה מעשרים ספרי עיון ומחקר, בהם "בין שחוק לדמע" (1965; על מנדלי מוכר ספרים), "המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחיה" (1970), "אמנות הסיפור של עגנון" (1973), "ללא מוצא" (1973; על הסופרים יוסף חיים ברנר, גרשום שופמן, אורי ניסן גנסין ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי) ועוד רבים. מפעלו הגדול ביותר של שקד הוא האסופה "תולדות הסיפורת העברית 1880-1980" (1977, 1983; 1988; 1993; 1999). על מפעלו זה הוענק לו פרס ביאליק בשנת 1986 ופרס ישראל לספרות בשנת 1993.

במחקרו הספרותי השתמש שקד בכלים של היסטוריון הספרות המודרנית והתבונן ברצף ובתמורות שחלו בסיפורת העברית במהלך מאה השנים, הן מזווית הראייה של הגורמים החוץ-ספרותיים - ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים, והן לפי קני מידה אמנותיים - מבניים, אסתטיים וסגנוניים. שקד עוסק גם בביקורת שוטפת ועוקב מקרוב אחרי התפתחות הסיפורת העברית בדורות האחרונים. בתחום זה פרסם שני ספרים: "גל חדש בסיפורת העברית" (1971) ו"גל אחר גל בסיפורת העברית" (1985). התעניינותו ביצירה הספרותית היהודית בתפוצות הגולה באה לידי ביטוי בספרו על הספרות היהודית-האמריקנית, "אם תשכח אי פעם" (1971). מודעותו לבעיות החברתיות והתרבותיות העכשוויות של העם היהודי בכלל ושל הציבור בישראל בפרט משתקפת בספרו "אין מקום אחר" (1983).

הסופר חנוך ברטוב, חברו הקרוב של שקד, אמר ל-ynet: "גרשון שקד היה ההיסטוריון, החוקר והמבקר החשוב ביותר של זמננו וגם בביוגרפיה האישית שלו יש ביטוי לרלוונטיות של ראייתו את הדברים. בשני ספרים שונים במרחק של שנים רבות, הוא בחר בשתי הקדשות. האחת, בספרו 'אין מקום אחר', משל י"ח ברנר: 'אפשר, אפשר מאד, שכאן אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון... אין מקום אחר...' (מתוך "מכאן ומכאן" מ.ק), והאחרת בספרו האחרון הגדול והרחב, 'זהות' שנפתח במובאה מתוך שיר של לאה גולדברג 'אילנות': 'אולי רק ציפורי מסע יודעות כשהן תלויות בין ארץ ושמים את זה הכאב של שתי המולדות. איתכם אני נשתלתי פעמים, איתכם אני צמחתי אורנים ושורשי בשני נופים שונים'.

"שתי הקדשות אלה הן תמצית סיפורו של גרשון שקד, שהגיע לכאן כילד מאוסטריה תחת ההלם הנורא של הכיבוש הנאצי. הוא התחנך בארץ בראשית דרכו בתנאים קשים מאוד וצמח אל תוך ומתוך הספרות עד שהיה לראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית.

"במרוצת השנים היחסים בינו לביני התפתחו ממצב של כמעט של מלחמה, כי אני מדור אחד והוא מדור המדינה, למצב של ידידות חמה מאוד ויקרה מאוד ואני אבל עליו מאוד.ידענו שהמצב קריטי עוד לפני שנכנס לניתוח. הוא היה אדם חולה היתה לו אסתמה. למרות חוליו הוא כתב הרבה, לימד הרבה והקים תלמידים רבים".