אין לישראל זכות לבקש הכרה

ראש ממשלת ישראל ממשיך להתגייס ולתמוך בכיסאו הרעוע של ג'ורג' בוש, כאילו רק בממשלת ישראל הלקח לא נלמד. רוב הבוחרים האמריקאים כבר הענישו אותו בפרלמנט על כישלונו המדיני והצבאי החרוץ באזור; דעת הקהל כבר מיקמה אותו בתחתית מדדי התמיכה ההיסטורית; חלק משמעותי מהאליטה האמריקנית כבר הפך ביקורתי יותר כלפי הממשל. אך כל אלה אינם מעניינים את אהוד אולמרט.

הוא מורה לשריו לא להתייחס בפומבי לדו"ח ועדת בייקר-המילטון, שהמליץ על חידוש ממשי של תהליך המו"מ, בטענה ש"זהו עניין אמריקני פנימי". הוא מתרץ את סרבנותו לקריאות הסוריות למו"מ בכך שאין להקשות על בוש במצוקתו הפוליטית מול יריביו מבפנים. האם זה טעון שהולם ראש ממשלה? האין דווקא בכך התערבות בוטה בענייני ארה"ב הפנימיים? והאם אולמרט סבור כי שומעיו עד כדי כך טיפשים?

ראש הממשלה ממשיך לאמץ את הניסויים הכושלים מבית מדרשם של בוש ושארית נאמניו. לפני ימים ספורים הם יצאו למלחמת קודש "כדי להביא דמוקרטיה לאזור". בהמשך, משנחשפו כמי שמרבית ידידיהם השליטים נקיים מכל אבק דמוקרטי, הם מיהרו להחליף דיסק: במקום השיח הדמוקרטי בא שיח של מתונים וקיצוניים. הדיקטטורות הערביות ממש מתונות, להוציא את יחסן לזכויות היסוד והאזרח בארצותיהן. ואם מצב זה טוב לדמוקרטיה האמריקנית המהוללת, יש לחשוב מחדש על המושגים המגדירים דמוקרטיה. 

היחס לזירה הפלסטינית הוא דוגמה מובהקת להתנהלות זו. תנועת חמאס נבחרה בהליך דמוקרטי למהדרין. בין הפקחים ששיבחוהו היה גם נשיא אמריקני בדימוס, ג'ימי קרטר שמו. אך בהתאם לרוח המשיחית החדשה, הוכרז חרם על הממשלה הפלסטינית. היא נשפטה לפי דיכוטומיה כמעט פונדמנטליסטית בשחור ולבן. במקביל, החלה תעשיית החלוקה השרירותית של הפלסטינים למתונים וקיצוניים.

פוליטיקה: עניין של מעשים

אך מיהו קיצוני? האם זהו משטר מלוכה סרבן דמוקרטיה שמדכא עניים, נשים, אינטלקטואלים ואחרים במפרץ למשל? לא. קיצוני הוא כל מי שאינו אומר הן לשליטי הבית הלבן. האם החלוקה למתונים וקיצוניים מתבססת על ערכים, כללים אוניברסאלים או לפחות על חוק בינלאומי יבש ומוצהר? לא. הבסיס היחידי של חלוקה זו הוא רצונם הפוליטי גדוש האינטרסים הכלכליים וההגמונים של בוש וחבורתו.

יש להדגיש: הביקורת כלפי חמאס על כך שאינה מכירה בפה מלא באותו תהליך מדיני שהיא נבחרה בהתבסס על עקרונותיו ופירותיו היא במקומה. (אני יודע, יש להשמיע אותה ביקורת גם בערבית צחה. כך כבר עשיתי). יחד עם זאת, אין להתעלם ממאמציה של תנועת החמאס להציג חלופות שיש בהן הכרה דה פקטו מתוך אילוצים פנימיים (ובכך אינה שונה מכל תנועה פוליטית אחרת בעולם). זה כולל חתימה של חלק מבכירי אסיריה על אמנת האסירים שקראה לפתרון שוויוני של שתי מדינות עצמאיות; הצהרות שמצדדות בהודנה לטווח ארוך של עשרות שנים; הסכמה מוכחת לשיתוף פעולה עם מתווך שלישי (כמו מצרים); ופנייה ישירה לדעת הקהל בישראל דרך התקשורת הישראלית. כל אלה הם אקטים של הכרה מעשית. אגב, עניינה של פוליטיקה הוא המעשי, ולא ההצהרות בעל פה.

באשר לטענת אי ההכרה בישראל, אפשר להקשות ולומר כי אין לישראל כל זכות מוסרית לכך. לא מבחינת הזכות לבקש הכרה, זכות זו ברורה. אלא מבחינת בקשתה מאחרים לקיים את מה שהיא אינה עושה. הרי כל עוד ממשלת ישראל ממשיכה למנוע באופן אקטיבי הקמת מדינת פלסטינית על ידי הכיבוש, ההתנחלות והגדר, יש לצפות מדובריה לקצת צניעות. במלים אחרות: מעשיה של ישראל הם שמהווים מכשול ממשי בפני פשרה מדינית, ולא הצהרות כאלה ואחרות.

באשר לאותה תזת קיצונים מול מתונים שהפכה לטרנד של ממש, יש להזכיר למתלהבים כי העם הפלסטיני איננו מפולג לפי הקריטריונים הדרושים לדוקטרינה האמריקנית ההזויה החדשה. כי באותו בית, תמצאו אח אחד בפתח ושני בחמאס ושלישי מרקסיסט. כך שהחלוקה לא תעבוד בהקשר הפלסטיני.

לכן, הירתמותה של ממשלת ישראל לכל תוכנית אמריקנית תורנית, שנרקמת בעיקר לפי אינטרסים פוליטיים וכלכליים פנים אמריקנים, מהווה עוד צעד מסוכן. מי שסבור כי ביכולתו לכפות הסכמים תקפים ומחייבים תוך התעלמות מציבור פלסטיני משמעותי, ותוך היתלות באילוזיה של עיצוב שותף לפי מידותיו של הדוד סאם, עושה טעות קטלנית. הוא חושף את שני העמים לעוד פצצות מתקתקות.

הגיע הזמן ללמוד מכישלון הניסיונות הישראליים היהירים "לסיים את הסכסוך" בכוח, לרבות דרך ההתנשאות על דרישותיו, זכויותיו, רגשותיו, וכבודו הלאומי של העם הפלסטיני. לא "הקלות" ומעשי חסד דרושים מצד ישראל, אלא הכרה מעשית בזכויות הפלסטינים למדינה חופשית משלהם בגבולות 1967 לצדה. כל ניסיון אחר לכפות הכתבות ממוחזרות, ימשיך לסכן את כולנו באופן ממשי וקרוב.

בצמתים גורליים, יש לנהוג באומץ לב ובתבונה. יש להכיר בכך שגם חמאס היא שותף למו"מ, לצד שאר מרכיבי המפה הפוליטית הפלסטינית.