הנשימה האחרונה של אחותי והראשונה של התינוק שלי
ליאת לוי-קופלמן לא העזה להיכנס לבית חולים במשך שש שנים, מאז שאחותה הקטנה נשמה בחדר אחד, במחלקה נוראית, את נשימתה האחרונה. רגע לפני הלידה היא עוברת את השער ומנסה לעשות היכרות עם המקום בו התינוק שלה עומד לנשום בקרוב את נשימותיו הראשונות
עד לפני שש שנים היינו שתיים. שתי אחיות קשורות זו בנשמתה של זו, החברות הכי טובות. אני הגדולה והיא הקטנה. ככה העברנו את מרבית חיינו, צמודות ואוהבות, דואגות אחת לשנייה אוהבות ללא תנאי ומפרגנות כמו שרק אחיות יכולות לפרגן. ולפני שש שנים הכל פסק.
נס רפואי
מעיין הייתה אז חיילת. כלומר, מתנדבת. כשהייתה בת תשע התגלה גידול ממאיר באונה השמאלית במוחה. היא עברה אז ניתוח, החלימה וממש נחשבה ל"נס רפואי". מאז לא ויתרה לעצמה בשום שלב בחיים. סיימה בית ספר בהצטיינות, התנדבה בכל עמותה שרק שמעה עליה וכל הזמן ניסתה להוכיח לעצמה ולעולם ש"הכל בסדר" – זו הייתה המנטרה.
כשהגיעה העת להתגייס, התייצבה הפנתרה בבקו"ם והודיעה חגיגית – "מתנדבת, אבל רק רחוק מהבית". וכך, מצאה את עצמה הלוחמת הקטנה (תרתי משמע) בחיל האויר. שלושה חודשים הספיקה להעביר בטייסת אי שם. שלושה חודשים בהם הייתה מאושרת כפי שלא נשמעה כבר מזמן. עד אותו כאב גרון.
כולם היו חולים באותו חורף. שפעות, וירוסים וכאלה. "עזבי אותך", אמרה לי בטלפון, "יעבור". אבל הכאב לא עבר והתגבר. וכשיש לך עבר של סרטן, ואת נמצאת תחת ביקורות קבועות, כאב גרון עקשן ועוד כמה דברים שלא גילתה כדי לא להלחיץ אותי, הם לא עניין של מה בכך.
ידעה וחייכה
אז היא הסכימה, ביום חמישי, בדרך מהבסיס לעבור בבית החולים לביקורת. אבל רק בסוף השבוע כי יש לה מלא עבודה. הקפיצה התמימה לבית החולים, הפכה לאחרונה, לזו שממנה כבר לא חזרה. כאב הגרון התגלה כמשהו שיושב לה על גזע המוח מבפנים ולוחץ. בדיוק בנקודה שאי אפשר לפתוח ולראות כי כל נגיעה מהווה סכנת חיים. והמשהו הזה, ידעו להגיד הרופאים, מתפתח בצורה אלימה ומכפיל, ומשלש ומרבע את עצמו בכל כמה שעות.
ואני חיכיתי לטלפון שיבשר – אנגינה. חודש וחצי היא שכבה בבית חולים מאבדת לאט לאט את היכולת לדבר, לזוז אבל לא את היכולת להבין (גידול ארור!). והיא ידעה. ידעה וחייכה בהשלמה. שכבה במיטה הגדולה רגועה.
הסתכלה בעיניה הגדולות בכל מי שבא להיפרד (וכדי לא להלחיץ אותה המציא תירוצים מגומגמים ודבילים) והבינה. ואז זה נגמר. היא עצמה את עיניה באיזה בוקר, אחותי הקנטנה, כשכל החברים והמשפחה מסביבה ונשמה את נשימתה האחרונה.
חוויה מתקנת?
ואני, בחיים לא אשכח את השנייה הזו. הרגע בו נלקחו ממנה החיים. הרגע בו התנתקה הנשמה מהגוף הקטן במיטה הגדולה.
ומאז, אני לא מסוגלת להתקרב לבתי חולים. ולא תעזור כל פנייה להיגיון שלי: "זה למטרת יצירת חיים", "זה משהו אחר", "זו חוויה מתקנת". פשוט לא מסוגלת.
השבוע, הלכנו לסיור בחדר הלידה בו אנחנו מתכוונים ללדת. כל הדרך כבר הרגשתי איך מתחילה לקפוץ לי הרגל בחוסר סבלנות. הלוואי שאני אקבל איזה טלפון דחוף מהעבודה או משהו, התפללתי. רק שלא אצטרך להיפגש פנים מול פנים עם שערי בית חולים.
כבר מראש הודעתי לאבא לעתיד שלמרות הקרבה של בית חולים מסוים לבית שלנו, לשם אני לא מתקרבת. שם מעיין שכבה. שם נשמה את נשימתה האחרונה. עם השערים ששם, עם הדרך המוכרת מהכניסה לתוך בית החולים, אני פשוט לא מסוגלת להתמודד. חשבתי שבזה שאבחר מקום אחר, נטול זיכרונות קשים, אני אמחק את כל החוויה השלילית שלי מבתי חולים.
"הגענו", הודיע האבא לעתיד. מרוב מחשבות לא שמתי לב שחלפנו על פני השערים וחנינו מול מחלקת יולדות. "זה לא אותו דבר", ניסיתי לחזק את עצמי ויצאתי מהאוטו. נכנסנו למחלקה. כמה זוגות מתרגשים עמדו סביב מיילדת חייכנית שהחלה לספר בנאום חוצב להבות על כמה היא שמחה שבחרנו ללדת דווקא בבית החולים הזה ושתכף נעבור תחנה תחנה כדי שנדע ברגע האמת מה לעשות.
חייבת לצאת. ועכשיו
עלינו לחדר הלידה. "יש טלוויזיה מחוברת לכל הערוצים ומכשיר לשמיעת דיסקים", היא הצביעה בהתלהבות על כמה פינות בחדר. כשהעברתי את עיני ראיתי אותו. וזהו. יותר לא זוכרת הרבה מאותו ביקור. עיגולים שחורים החלו לרצד לי מול העיניים והרגשתי איך אני עוד רגע מתעלפת.
המוניטור. המכשיר הארור הזה שאמור לבדוק ולהראות את סימני החיים של העובר. זה שזכרתי מחוויה אחרת לגמרי. התעשתתי בקושי רק כשהעוברצ'יק בעט. וגם זה לא הפסיק את הזיעה הקרה שנזלה. סימנתי לאבא לעתיד שאני חייבת לצאת. ועכשיו!
באוטו נתקפתי סופית בחרדה. זהו, זה כבר ממשי. זה יכול לקרות כל יום. איך לעזאזל אני חוזרת לכאן? איך אני אעבור את זה? מה אני עושה?
ועכשיו, אני אפילו לא מכינה את התיק לאשפוז. אולי אם אשהה את הפעולות הן לא יקרו, אני עובדת על עצמי בילדותיות. ואני כל הזמן פונה בלבי לייצור הקטנטן הזה שיושב לי בין הצלעות לשלפוחית השתן ומתחננת "רק עוד קצת", אולי מחר אהיה יותר מוכנה.
כאילו שזה יקרה. ואני רק רוצה שהיא תהיה פה איתי, עם המבט המרגיע שלה והחיוך התמידי. ולא לכאוב את יצירת החיים, שבהגיון אני יודעת שלא באים במקום מותה שלה, אבל כך זה מרגיש.
ואני רק רוצה ששק החוויות הנורא בשם "בית חולים" יעוף לי מהר מהגב. עוד החודש. אחרת אני ממש לא יודעת איך אצליח לעבור בפתח השערים הגדולים האלו כדי לפגוש את החיים החדשים שיצרתי. הלוואי והייתה יכולה להיות איתי. והחודש בעיקר.
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
הטור הקודם בסדרה:
לפנייה לכתב/ת 
