לא טוב היות הרובוט לבדו

על תבונה וחברתיות

בשנת 1893 הציע הפיזיקאי ארנסט מאך (Mach), שעל שמו נקראים, בין השאר, "מספרי מאך" (יחס בין מהירותו של גוף למהירות הקול), רעיון ולפיו האינרציה (התמדה) של גוף אינה תכונה של הגוף עצמו אלא נקבעת על ידי כלל הגופים האחרים ביקום. אלברט איינשטיין ראה בעקרון מאך (שלמעשה כבר הופיע בגרסתו הראשונית ב- 1726, בכתביו של הבישוף ג'ורג' ברקלי Berkele) השראה לתורת היחסות הכללית. מעניין לבחון את משמעות העיקרון עבור יקום שבו קיים רק גוף אחד: לפי מאך, ביקום כזה לא תהיה קיימת אינרציה, וממילא לא יתקיימו רוב החוקים הפיזיקליים המוכרים לנו.

אף שפיזיקאים חלוקים עד היום בדעותיהם באשר למשמעותו ולנכונותו של עקרון מאך, אפשר לראות בו הקבלה למצב האנושי: "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר כבר בספר בראשית (ב' 18). האם אפשר לדמיין אדם שמעולם לא פגש אנשים אחרים? האם יהיה אדם כזה אנושי במושגים המוכרים לנו? לפי דעה מקובלת בפסיכולוגיה החברתית, התשובה היא שלילית: ה"עצמי" אינו יכול להתפתח ללא אינטראקציה עם בני אדם אחרים.

מחקרים רבים בבינה מלאכותית מתעלמים משאלה זו ומנסים ליצור תוכנות או רובוטים אינטליגנטיים הקיימים בבדידות, ללא יחסים חברתיים עם יצורים אנושיים או אלקטרוניים בסביבתם. כמעט תמיד מקיימים המפתחים תקשורת כלשהי עם הרובוט, אך יחסים אלה משמשים רק כדי לבחון את עמידת הרובוט במשימות שעבורן תוכנן, ובכך לבדוק עד כמה הצלחנו לנטוע בו רמה כלשהי של בינה. קיים הבדל משמעותי בין תקשורת כזו לבין אינטראקציות תקשורתיות שהן עצמן מרכיב בסיסי בבינתו של אותו רובוט. ייתכן כי מפתחיהם של אותם רובוטים בודדים מונְעים מיצירותיהם להפוך לתבוניות, בדיוק מכיוון שביקום של אותם רובוטים (עד כמה שהאינטראקציות החברתיות שלהם מגיעות) לא קיים אף גוף אחר בעל תבונה או השואף לתבונה.

ריבוי רובוטים

מעבר לשאלה התאורטית לגבי ייתכנות תבונה אצל יצור בודד, קיימות סיבות מעשיות רבות לפיתוח של רובוטים הפועלים יחד לביצוע משימות. לעתים קרובות, שילוב של כמה רובוטים קטנים ופשוטים הוא גמיש ויעיל יותר מאשר רובוט אחד, גדול ומשוכלל ככל שיהיה. לדוגמה, כאשר אנו שולחים רובוטים לאזורים מסוכנים (כמו חורבות בניינים לאחר רעידת אדמה), נשאף לכך שהם יפעלו בצורה עצמאית, ישתפו ביניהם מידע, יחלקו ביניהם משימות בצורה יעילה, ואפילו יעזרו זה לזה.

עזרה הדדית עשויה לכלול שיגור של רובוט קטן לסריקת איזור כדי למצוא דרך כניסה אפשרית לרובוט גדול יותר, שביכולתו לעזור ללכודים; הרמת מכשול על ידי רובוט אחד כדי לאפשר לרובוט אחר לעבור; נשיאה משותפת של עצמים וכו'. ללא יכולות עצמאיות כאלה, נזדקק לצבא של מפעילים אנושיים השולטים כל אחד ברובוט אחד, ומחלקים ביניהם מידע והחלטות – תהליך יקר ולא יעיל.

שימושים אחרים לשיתוף פעולה בין רובוטים כוללים הרכבה בבתי חרושת; כלי טייס רובוטיים לסיור ולצילום באזורי קרב; שמירה ואבטחה של מבנים; וחקר החלל על ידי מספר רב של רובוטים קטנים וזולים, הנעים מסביב לכוכב לכת ועל פני אותו כוכב, כך שהם עוזרים זה לזה בזיהוי אזורים מעניינים, בתכנון מסלול גישה אל אותם אזורים ובמעבר דרך תנאי שטח קשים, וכך שנזק לחלק מהובוטים עדיין אינו מכשיל את המשימה כולה.

NASA מוצאת עניין רב בשימושים כאלה: בין השאר, היא מממנת את קבוצת המחקר של פרופ' סטפן דובוסקי (Dubowsky) מ-MIT, המפתחת מיקרו-רובוטים כדוריים במשקל של כמאה גרם, שמאות מהם יוכלו להתגלגל ולקפץ על פני מאדים. במהלך חייה "מושבת רובוטים" אחת מסוג זה תוכל למפות ולחקור שטח של עשרות קמ"ר. דוגמה ליתרונותיה של השיטה היא בחקר מערות: הרובוט הנכנס למערה לא יוכל לתקשר עם חבריו שעל פני השטח מכיוון שהמשדר שלו נחסם על ידי הסלע, אבל הרובוטים ימקמו את עצמם בתוך המערה באופן שכל רובוט יכול לשדר אל רובוט אחר, כך שבסופו של דבר המידע יגיע אל מחוץ למערה ומשם ישודר לכדור הארץ (דרך חללית המקיפה את מאדים).

תודה לתום שפיגלמן על עזרתו באיסוף המידע עבור טור זה.