איך הפכה קונסולת ה-Wii לסמל אופנה?

מידע על משלוח חדש מועבר מפה לאוזן, הם לא יכולים לחיות בלי זה. חלקם יעשו הרבה רק כדי לקבל את הקופסה הלבנה שלהם. אנחנו לא מדברים על סמים אלא על קונסולת ה-Wii של Nintendo.

מאז מגיפת ה-iPod, שתסמיניה הן אוזניות הלבנות שבצבצו מכל אוזן, לא נרשמה תופעה כזו של פיתוח רגשות עזים כלפי מוצר טכנולוגי.

ברוכים הבאים למהפכה

ששורשיו נעוצים בתחילת שנות השמונים. כוכבה של החברה דרך עם שקיעתה של אטארי המיתולוגית, החברה היפנית הפכה בעצם לשם נרדף לקונסולות.

אך בשנות התשעים Nintendo ניצבה בפני בעיות: לאחת מהן קוראים קונסולת המשחקים Playstation (גירסה אחת ושתיים) ולאחר מכן הצטרפה אליה גם ה-Xbox, קונסולת המשחקים של מיקרוסופט.

Nintendo נדחקה לפינה בעשור האחרון, ונאלצה להילחם בענקיות המשחקים באמצעות בידול, שעיקרו פיתוח משחקים המזוהים עם שמה כמו השרברב מריו ו-Zelda, ובמקביל - תעוזה וחדשנות טכנולוגית בכל הנוגע לממשק ותפישה עיצובית. החברה הצליחה ליצור קונסולות ומשחקים שגם "דיברו" אל המשתמש ברמת הרובד הרגשי.

בדומה לחובבי Apple המושבעים, מעריצי Nintendo לאורך השנים

מעולם לא הצליחו להסביר לבעלי קונסולות אחרות ולשאר העולם - מה מושך אותם לעניין. 

אבל כמו שזה נראה עכשיו – Nintendo הצליחה לייצר אופוריה להמונים ובמחיר שווה לכל נפש (לא תקף לישראל, לבינתיים): קשישים בני שבעים, גיימרים בני שלושים, נערות בנות 14 וילדים בני שלוש - הקונסולה הזו פונה לכולם, ובמכוון. 

במה מדובר?

שם הקוד של הקונסולה של Nintendo היה בשעתו Revolution (מהפכה) - ובצדק. כל הסיפור טמון בשלט: הבקר של ה-Wii פורץ לחלוטין את התפישה הקיימת של בקרי משחק ומאפשר לשחקן לדמות תנועה מציאותית.

בניגוד למשחקי מחשב ווידאו אחרים, בקר התנועה של החברה מזהה את תנועתכם. דוגמה טובה לכך, היא משחק הטניס, שהוא רק אחד ממשחקי הספורט שמצורפים לקונסולה - השלט הופך להיות ממש ידית של מחבט, והפעילות הגופנית, למעט הריצות על המגרש, זהה לחלוטין למשחק טניס אמיתי.

משחק הכדורת (באולינג) נרשם כלהיט בקרב שחקנים מבוגרים, ואחד מבעלי ה-Wii אפילו מעיד בגאווה שהוא סוף סוף מצא משחק שהוא וסבתו יכולים לשחק יחדיו. הפונקציה שמציעה סוני בבקר שלה, אגב, אפילו לא מתקרבת ליכולות הללו.

החיבור בין עולם המשחק הווירטואלי לפעילות הפיזית גרם לבטטות המחשב לקום סוף סוף מהמקום

ולהפעיל את גופם, וכבר ניפץ לא מעט חפצים כתוצאה של צורת המשחק הייחודית.

מספיק להביט בהבעות הפנים של האנשים אשר משחקים ב-Wii, כדי להבין שהקונסולה הזו באמת מייצרת חוויה אחרת. צורת השליטה החדשה שמחייבת לבצע תנועות אמיתיות, ולהפעיל את כל הגוף, מעלה את רמת הריכוז במשחק.

הגרפיקה הצבעונית כדי פסיכודליה של Nintendo, שתמיד הוזכרה בהקשר ילדותי, הפעם עושה לה שירות ומשלימה את המראה. הבחורה בסרטון הפארודיה שהועלה לרשת פשוט צודקת. ה-Wii משדרת דבר אחד: כיף.

למען ההגינות, ייאמר שגם לסוני יש בקר עם חיישן תנועה, אך הוא חיקוי זול לעומת היכולות של ה-Wiimote, שגם מסוגל לפרש תנועות מורכבות, במרחב של שלושה ממדים. 

ההתנהלות התקשורתית החכמה של Nintendo הייתה הפוכה מזו של מכונת הרעש היח"צני הבלתי ניתנת לעצירה של סוני. בזמן שסוני "הפציצה" עם הודעות לעיתונות, אירועים לעיתונאים והכרזות, היללה ושיבחה את יכולותיה המופלאות והמהפכניות של ה-Playstation 3, המתחרה מבית - שמרה על דממת אלחוט.

שובה של המפלצת? 

הגלגל התהפך בתערוכת המשחקים האחרונה של E3: סוני לא הציגה בשורות חוץ ממחיר אסטרונומי.

לעומתה, Nintendo חשפה את השם החדש (Wii, השם הקודם כאמור היה Revolution), את שלט התנועה וכמות מרשימה של משחקים אשר מפותחים עבור הקונסולה. ברם, ל-Nintendo יש היסטוריה לא חיובית עם מפתחים חיצוניים, וזוהי שאלה שעדיין מרחפת מעל ה-Wii.

בהשקה של ה-Wii התבררו ממדי ההצלחה: מעל למיליון קונסולות שנמכרו (סוני כבר לא תגיע לשם ב-2006, כפי שתכננה), סימנו את ה-Wii כמתחרה האמיתית ל-Xbox 360, שכבר נהנית מוותק של שנה אצל הצרכנים. ה-Wii גם מצויידת במבחר מרשים של משחקים קלאסיים מהקונסולות הקודמות, חיבור אלחוטי לרשת, ערוצי תוכן ייחודיים וקורא כרטיסים, שמציעים יכולות משלימות טובות.

וסוני? אף אחד לא מדבר כרגע על סוני. עם בעיות לוגיסטיקה וזמינות קשות שגורמות לקונסולות להגיע בטפטופים אל החנויות, השקה מביכה בלשון המעטה ותג מחיר ששווה למחירן של שתי המתחרות גם יחד - מצבה של סוני לא נראה מזהיר כיום, אפילו שעוד מוקדם להספיד אותה: לסוני כיסים עמוקים ויכולת ספיגה עמוקה לא פחות. השקה מוצלחת של PS3 באירופה, בהחלט יכולה לרפא את הפצעים ולהחזיר את המפלצת כחולת הקרן למרוץ.  

אבל גם ה-Xbox 360 ששולטת כיום בשוק, נחשבת לקונסולה מוצלחת לכל הדעות, ומחזיקה ברשת השחקנים המקוונת הפעילה ביותר כיום - לא מציעה חוויה רגשית וחברתית לקהל הרחב כמו שמציעה קופסת הפלאים הלבנה של Nintendo. זו פונה במובהק לקהלים שהם לא גיימרים מסורתיים. ה-Wii היא להיט ממכר ובעלי הקונסולות, בדומה לבעלי Mac, הם נושאי הבשורה והמפרסמים הכי טובים שלה. 

בלי יומרות 

Nintendo בינתיים דוהרת קדימה. החוויה של ה-Wii מייצרת רגשות שבדרך כלל מופנים אל עבר בני אדם אחרים, ולא חפצים - נוצצים ככל שיהיו. העדויות מצטברות ברשת ומתעדות סיפורי אהבה בין הגיימרים לקונסולות שלהם: מעריצים שמייצרים גרסאות משלהם לסרטוני הפרסומת, ילדה בפיג'מה שחייבת לפתוח (ולהראות למצלמה!) את הקונסולה החדשה שלה בארבע לפנות בוקר וסטיבן קולבר שמגייס את הקונסולה למאבק פוליטי.

מחקר שהתפרסם לאחרונה ונערך בידי חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו-יורק, בדק את גורם המשיכה של משחקי וידאו בכלל. החוקרים הגיעו למסקנה כי מה שהגיימרים מגדירים כ"כיף", בבסיסו הוא הענקת תחושת הישג והקניית חופש - מה שאינו שונה מתחביבים אחרים. שחקן גולף אשר יצליח להכניס כדור לגומה או שחקן קונסולה שיצליח במשימה המופיעה על המסך - חולקים את אותה התחושה.

הסוד של Nintendo כנראה טמון בנגישות, במשחקיות הפשוטה ובחוסר היומרה. כל אלה, מחסלים את הרתיעה הבסיסית שיש לאוכלוסיות לא מסורתיות (בלתי-גיימריות, אם תרצו) מפני הקונסולות המתוחכמות יותר והיומרניות של מיקרוסופט או סוני. האחרונות, פונות לקהל קשה יותר שמחפש גרפיקה טובה (ה-Wii חלשה בנקודה הזו), ומדגישות יותר את רכיב התחרות ופחות את ההנאה הכרוכה במשחק עצמו  - אותה היטיבה Nintendo לרתום לצרכיה.

לנוכח הדברים האלה, פלא שיש לא מעט אנשים שרוצים להחליף את ה-Playstation 3 שלהם ב-Wii?