כן המורה המפקד

השבוע שוב התבשרנו על שיתוף הפעולה ההדוק בין מינהל חברה ונוער במשרד החינוך לבין האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון.

אחת לכמה זמן, בעיקר כאשר מתפרסמים השיעורים ההולכים ופוחתים של צעירים שעדיין מאמינים שהמפתח לאזרחות טובה הוא חיילות, או כשהצבא נוחל כישלון במלחמה, שיתוף הפעולה בין השניים מניב תוכנית חדשה להכנה לצה"ל. כל תוכנית מנסה לתקוף את "בעיית המוטיבציה" - אם לא בגזר (מתן קרדיט למי שישתתף בתוכנית), אזי במקל (מנהלי בית ספר יישאו באחריות ישירה למספר המשתמטים).

מעיון בסעיפים המופיעים בתוכנית החדשה, כמו גם בתוכניות קודמות, צצה ועולה השקפת העולם המיליטריסטית המנחה את כותביה ומן הסתם את שולחיהם.

בישראל מתחיל החינוך המיליטריסטי עוד בגיל הגן. התכנים המועברים במערכת החינוך מעצבים תודעה הרואה בבחירה להילחם קו מדיני סביר והגיוני. הם מטפחים הערצה של כוח, האדרה של הלאום היהודי, הפחתה בערך החיים של בני לאומים ערביים, ובמקביל פחד וחרדה מפני שואה נוספת.

החיבור של הערצת כוח, טיפוח לאומיות וליבוי פחד, מוביל לשימור מצב של לוחמה וקיבוע אי-שוויון בין קבוצות שונות של אזרחים במדינה. בתוכנית הנוכחית גם מצויין במפורש ההבדל בין נשים לבין גברים בהקשר של החברה הדתית: הבן לצבא והבת לשירות לאומי. כך שמלכתחילה מוקצה לנשים מקום משני ושולי בחברה כולה.

התוכניות מתיימרות גם לחנך לערכים של מעורבות חברתית ובין השאר להכרה כי "פעילות צה"ל היא ביטוי למימוש החלטות הממשל במשטר דמוקרטי".

החשש כי החברה בישראל הופכת להיות חברה צבאית הופך מוחשי יותר ויותר. אחד הסממנים לחברה צבאית הוא כשהמערכת הבית ספרית נפתחת בפני לובשי המדים ונושאי הנשק והחינוך לערכים מופקד בידיהם.

אריך קסטנר בשירתו האנטי-מלחמתית, "הידעת את הארץ בה פורחים התותחים?" כתב בין היתר: "איש אינו נולד שם אזרח... ובכל אדם שני שם מסתתר ילדון קטן שמשחק בחיילי עופרת".

מסוכן להציב את ישראל בין הדמוקרטיות המובילות בעולם, וכמובן כמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כשבפועל אנו מגדלים את ילדינו מגיל רך להיות חיילים לוחמים שנאמנותם למדינה נמדדת על פי נכונותם להסתער על כל מי שהמדינה מסמנת כאויב.

כך יוצא איפה ש"קרבי זה הכי הכי", לא רק בצבא כשמחנכים לאור מיתוסים והרואיזאציה של דמות החייל. הצבא הופך להיות חלק משגרת חיינו בחינוך, בתרבות ובפרסום, והמלחמה הופכת להיות גורם מלכד בעם. 

בו בזמן, חינוך לפטריוטיזם מיליטריסטי מסיר את המעצורים המוסריים שלנו כחברה, מספק לגיטימציה לאטימות ולאדישות לסבל של האחר.

חברה בה מקומם של לימודי האזרחות והלימודים ההומניסטים הולך ומצטמצם ובה בעת המסגרת הבית ספרית נפתחת יותר ויותר בפני לובשי המדים ונושאי נשק, שהם אלה המחנכים לערכים, הופכת להיות חברה צבאית. ייתכן שהם יחנכו לאומץ בשדה הקרב, אך האומץ האזרחי ילך ויישחק והמבט הביקורתי שראוי לחנך ילדים לאורו בחברה שוחרת חיים ידעך וייעלם.

לשיתוף הפעולה בין המנהל במשרד החינוך והאגף במשרד הביטחון יש גם פן כלכלי: עוד משרות ומשכורות למנהל אגף במשרד ממשלתי, למזכירות, פקידות ומנהלי לשכה והכל על חשבון האזרחים משלמי המיסים המחפשים רווחה, בריאות, פיתוח ומקומות פרנסה.

האם זו החברה שאנו כהורים רוצים לחיות בה? האם זו חברה שהורים רוצים לגדל בה את ילדיהם? על ההורים לומר "לא עוד". על ההורים לקום ולתבוע שינוי עמוק במערכת החינוך בישראל, לתבוע את הפיכתה למערכת המקנה חינוך אזרחי דמוקרטי, חינוך מעשי לשלום ולפתרון קונפליקטים בדרכים מדיניות, במקום חינוך להתחיילות ולהשלמה עם לוחמה.