צילום: האם לקנות דיגיטלית עתירת פיקסלים?
מצלמות ה'כוון ולחץ' הן קטנות נכנסות בקלות לכיס ובדרך כלל מפיקות תוצאות מצוינות, אך עדיין סובלות מבעיות. האם הן כדאיות?
בפרק הקודם, לבד מתיאור ההיסטוריה שלי עם מצלמות דיגיטליות - ציינתי מספר בעיות הקשורות למצלמות P&S – Point and Shoot ('כוון ולחץ'), חלקן רלבנטי רק למצלמות ישנות וחלקן רלבנטי גם למצלמות חדשות.
ראינו שצילום ב-ISO גבוה (רגישות גבוהה) מייצר רעש רב, ובעיה זו לא ממש נפתרה עד היום. את בעיית עומק השדה הגדול מדי אי אפשר לפתור כל עוד משתמשים בחיישנים זעירים (בגלל חוקי הפיזיקה). להבדיל, בעיית מהירות ההדלקה והתגובה מאבדת מחומרתה - הדגמים חדשים רבים מספקים זמני אתחול וזמני מחזור משביעי רצון.
אופטיקה בעייתית
מצלמות ה P&S הן מצלמות קטנות (לבד מהגדולות, דמויות ה-DSLR), נכנסות בקלות לכיס ובדרך כלל, ביד אמונה, מפיקות תוצאות צילומיות מצוינות. אבל - יש עוד מספר בעיות הקשורות למצלמות P&S. בעיה אחת היא בעיית האופטיקה.
על מנת "לרשום" בצורה נאמנה את כל המידע המצולם המגיע לחיישן, מצלמות אלו נדרשות לאופטיקה מעולה שבמעולות. אבל כאן יש מלכוד - המצלמות הללו הן מצלמות זולות (בהשוואה למצלמות DSLR), כיצד ניתן לשבץ
אופטיקה מעולה במצלמה זולה?
מדוע צריך אופטיקה כל כך טובה? אתן דוגמה. מצלמת קנון החדשה - ה-SD900 - מתהדרת בחיישן של 10 מיליון פיקסלים. זה נשמע נהדר - בדיוק כמו מצלמות ה-DSLR החדשות של ניקון וקנון. יש רק בעיה קטנה אחת - הגודל הפיזי של החיישנים לא זהה. יש להם אותו מספר של קולטני אור, אבל צפיפותם שונה לחלוטין.
נעשה חשבון קטן. ב-SD900 גודל החיישן הוא בערך 7.2X5.3 מ"מ. השטח שלו לכן הוא 38 מ"מ רבוע. כמה קולטני אור יש למילימטר רבוע? 10,000,000:38 = 263,000 לערך.
ב-SLR של קנון - ה-400D - גודל החיישן הוא 22.2X14.8 מ"מ. שטחו הוא 328 מ"מ רבוע. גם למצלמה זו יש 10 מיליון קולטנים לערך. צפיפות הקולטנים כאן היא 30,488 קולטנים למילימטר רבוע.
יוצא מהחישוב שצפיפות קולטני האור בחיישן של ה-SD900 גדול פי תשע (!) למילימטר רבוע.
לכך יש שתי משמעויות: כל קולטן ב-SD900 מקבל הרבה פחות אור מכל קולטן ב-400D, ולכן יש צורך בהגברה אלקטרונית מסיבית למה שהקולטן מפיק. איכות האופטיקה הנדרשת "לרשום" את המידע על כל קולטן צריכה להיות פי כמה וכמה גבוהה מזו שבמצלמת ה-DSLR.
התובנה הראשונה מסבירה את הרעש (שלג) בתמונה אפילו ברגישויות נמוכות יחסית ב-SD900 (בגלל ההגברה האלקטרונית הנדרשת). התובנה השניה מסביר מדוע החדות של התמונות המופקות מה-SD900 איננה מתקרבת לחדות שמופקת מה-400D עם עדשה טובה.
מרוץ המגה-פיקסל המיותר
האם יש צורך וטעם במצלמת P&S עתירת פיקסלים? לדעתי לא. הסיבה - כמות הפיקסלים לא תתבטא בתמונה במלואה.
לרוחב הפריים, הצפיפות היא 500 פיקסלים למילימטר. אם יהיה אחד לבן ואחד שחור, יש לנו 250 זוגות פיקסלים למילימטר. מעטות העדשות המקצועיות, אם בכלל יש כאלה, שמסוגלות להפריד בין 250 קוים למילימטר, לא כל שכן עדשות זולות יחסית המותקנות במצלמות זולות כאלה. לכן, לא נרוויח חדות ויתרה מכך - נפסיד בצד של הרעש - אז בשביל מה? לרוץ ולספר לחברה שיש לנו חיישן עם יותר מגהפיקסל?
מצלמה זו מייצגת גם בעיה נוספת הקיימת במצלמות P&S - העדשה. מעט מאוד מצלמות - גם כאלו עם טווח זום ענק יודעות להציג זווית רחבה של צילום. זו למשל, מציגה זווית צילום אקוויוולנטית לזו של מצלמת סרט עם עדשת 37 מ"מ בצד הרחב שלה. זה בקושי טיפה יותר רחב מעדשה "נורמלית" (כזו ש"רואה מה שהעין רואה").
יש מספר קטן של מצלמות המאפשרות זווית רחבה באמת - שוות ערך ל-24-28 מ"מ במצלמות סרט.
חלק מהמצלמות "מושכות" דווקא לכיוון הצד הארוך - טלה, אבל רובן מספק טווח זום שאקוויוולנטי ל-37- 110 במצלמת סרט. טווח זה לא מספיק רחב מחד גיסא, ומאידך - לא מספיק טלה.
עדשות תוספיות - עסקת חבילה בעייתית
כדי להתגבר על הטווח המוגבל מציעים לנו היצרנים (ויצרני צד שלישי) עדשות תוספיות למצלמות אלו (בתנאי שיש להם תבריג על העדשה או מתאם לעדשה תוספית). איזה יופי - אפשר להגיע לשוות ערך ל- 25 מ"מ ואפילו לרחבה יותר עם עדשה תוספית.
אבל - אליה וקוץ בה. רוב העדשות התוספיות הללו לא יקרות יחסית, אך האופטיקה שלהן די ירודה.
הבה נראה כמה דוגמאות. עדשה תוספית יוצרת עיוותי צבע בקצוות התמונה - שמתבטאים בשוליים צבעוניים. בריבוע הגדול יש הגדלה של הריבוע הקטן, ורואים שם הילות צבעוניות זרות (תמונה 1).
דוגמה נוספת - מצלמה אחרת, יצרן אחר - הילות צבעוניות בשולי התמונה (הריבוע הכחול), ובנוסף, הבהק (Flare) צבעוני מכוער באמצע התמונה שמסומן בעיגול אדום (תמונה 2).
משמע, עם העדשות התוספיות הרחבות יש מאוד להיזהר ולא להתייחס לשולי התמונה.
תוספיות הטלה קצת יותר טובות, והן מאריכות את אורך
המוקד בין פי 1.5 עד לפי 3. שם יש בעיה חדשה - בעיית יציבות. אם ניקח למשל מצלמה עם אורך מוקד שבמצב הטלה הוא שווה ערך ל- 120 מ"מ ונכפיל אותו X3 נקבל אורך מוקד של 360 מ"מ. יופי, לא? - לא!
העדשה התוספית כבדה, והיא משבשת את איזון המצלמה. לכן, התוצאות המתקבלות לא חדות מספיק. מה עושים? מרכיבים עדשה תוספית עם פחות הגדלה. יש בעיה נוספת. אם העדשה התוספית מגיע מבית יצרן טוב, היא עולה כמו חצי מהמצלמה...
מרעש בחיישן ועד סופר נובה
בעיה נוספת, שאיננה קשורה לאופטיקה - רעש אלקטרוני (שלג) בחשיפות ארוכות. בנוסף לרעש מופיעים בחשיפה ארוכים גם פיקסלים "חמים" - נקודות זוהרות בצבעים שונים (תמונה 3).
הדבר נובע בעיקר מהחיישן האלקטרוני, שבניגוד לסרט צילום, ככל שהוא נחשף יותר צץ לו
הרעש האלקטרוני. כמות הרעש שהוא מייצר תלויה גם בטמפרטורה החיצונית. ככל שחם יותר - יש יותר רעש. במצלמות מתקדמות יותר ובמצלמות DSLR יש מנגנון להקטנת השלג הזה בחשיפות ארוכות. הוא די עוזר, אבל לא מגיעים איתו לאיכות המושגת מפילם.
אחד הטריקים לצמצם את הרעש זה לקרר את המצלמה (לא ממש ריאלי), אפשרות אחרת - לצלם אוסף של חשיפות קצרות יותר ולסכם אותן ביחד. זה כבר עוזר מאוד, אך זו טרחה מרובה.
המסקנה - עוד רחוקה הדרך לחיישן נקי מרעש בחשיפות מאוד ארוכות, בפרט במצלמות דיגיטליות ממשפחת ה-P&S.
בעייה נוספת - תופעת ה"פריחה" - Blooming. היא היתה יותר בולטת בעבר ואופיינית לחיישני CCD ישנים יותר, אבל ניתן למצוא אותה גם כיום, אפילו במצלמות DSLR במצבים מסוימים. כשמצלמים מקור אור חזק או שמש, האור "נוזל" לכל הכיוונים, ומשמש רגילה נוצרת על החיישן סופר נובה (תמונה 4).
יש גם יתרונות
בהתחשב במגבלות החומר, יש להיזהר משמש קופחת בתוך הפריים עם
מצלמות דיגיטליות. מצד שני - המצלמות הללו יודעות לעשות פלאים. צילום בעדשה אולטרא רחבה (עדשת עין דג תוספית) אחרי יישור בתוכנה, יוצרת אפקטים כמעט בלתי אפשריים - עומק שדה חד ממרחק של סנטימטר בערך עד לאינסוף, כמו שנראה בתמונת הדבורה (תמונה 5).
הן גם מאפשרות לצלם בזויות בלתי אפשריות ליצירת דרמות נפלאות, כמו בתמונה אחריה (תמונה 6).
שלא לדבר על צילומי מאקרו (צילומים מקרוב) מדהימים (תמונה 7).
צילום באור אינפרא-אדום
לרוב מצלמות ה P&S ישנו חיישן CCD, שלבד ממגרעותיו, יש לו גם תכונות מצוינות ושימושיות. למשל, צילום באור אינפרא-אדום. העין האנושית איננה יכולה לראות את האור האינפרא אדום (תת-אדום) המצוי מחוץ לספקטרום הצבעים הנראה. חלק נכבד ממצלמות ה P&S מסוגל לראותו, ולהציג לנו אותו על הצג (לתרגם משהו בלתי נראה למשהו נראה). יש צורך בפילטר (נראה שחור ואטום) שיורכב על המצלמה שמסנן ומעביר רק את האור האינפרא-אדום.
לדוגמה, התמונה בצד (תמונה 8) צולמה בסוני 717 עם פילטר כזה ויש לה
רגישות גבוהה לאינפרא-אדום. כל האלמנטים בעלי הטמפרטורה הגבוהה יותר מתקבלים בהירים יותר וכך גם אלה שיוצרים או מחזירים אור כזה בצורה טובה. צילומי טבע שנעשים בטכניקה זו יוצרים דרמה מרתקת וייחודית בעיני הצופה. העלווה מתקבלת בהירה והשמים מאוד כהים.
סיכום ביניים
נוכל לסכם ולומר שמצלמות ה P&S הן Mixed Bag - שק מעורב של תכונות טובות ופחות טובות.
אם נדע לנצל אותן, הן יכולות לשמש לנו כלי מאוד יצירתי - וכפי שאמרתי כבר, יש להן מקום בתיק הצילום גם אם יש לנו DSLR משוכללת.
בפרק הבא נמשיך איתן ונגיע גם לעולם המצלמות הגדולות יותר - ה-DSLR - בעלות האפשרות להחליף עדשות שמאפשרות לצלם להשיג שליטה טובה יותר בתוצאות. אקדים ואומר שגם הן, בעצם, קצת "שק מעורב".
הכתבה פורסמה במקור בגליון דצמבר של PC Magazine. לחצו כאן לרכישת מנוי במחיר הכרות. לחצו כאן לאתר הבית של PC Magazine
לפנייה לכתב/ת 
