גרנד מאסטר מל

מצחיק, אבל בשנות ה־80 שני כוכבי הקולנוע שהכי חיבבתי היו הריסון פורד ומל גיבסון. כנראה שזה לא מקרי ששניהם עשו את עבודותיהם הטובות ביותר אצל פיטר וויר. אבל זה גם מדאיג. שון יאנג פעם אמרה על הריסון פורד, ששיחק איתה ב"בלייד ראנר", שהוא מנשק כמו היטלר. מל גיבסון, התברר באחרונה בהתבסס על מלמוליו השתויים, היה כנראה יכול להיות חבר טוב של היטלר.

עוצמה אידיאולוגית תת-הכרתית טמונה בוויז'ואל מוקפד. אפוקליפטו

בדיעבד, ראיתי את גיבסון מתחרפן מול עיניי. בתחילה הוא שיחק בסרטים מלחמה אנטי מלחמתיים ("גליפולי") ואז שיחק בסרטי מלחמה צמאי דם ומחרחרי מדון ("הפטריוט", "פעם היו לוחמים"). הוא עבר בתוך עשור מסרטים אנושיים כמו "שנה בצל הסכנה" ו"גברת סופל" לסרטים חשוכים, עוינים, קיצוניים בהשקפת עולמם הדתית והפוליטית - "סיינס", "הפטריוט", "לב אמיץ".

"לב אמיץ", הסרט שביים ושעליו זכה באוסקר ב־1995, היה נקודת המפנה. אני לא יודע אם דעותיו תמיד היו קיצוניות והוא הסתיר אותן, או שבאמת קרה בסביבות 1995 משהו שגרם לו להקצין את עמדותיו. אבל הסרט הזה הוכיח שליבו של גיבסון עכור. לא הייתי צריך לדעת דבר על אביו מכחיש השואה של גיבסון, או על מלמוליו האנטישמיים בהיותו שתוי, כל מה שהייתי זקוק לו זה לצפות ב"אפוקליפטו", סרטו החדש כבמאי. הדבר הכי מצער ב"אפוקליפטו" זה שלני ריפנשטאל מתה לפני שזכתה לצפות בו. אוח, היא היתה מתמוגגת.  על ריפנשטאל, במאית הבית של היטלר (במאית גדולה למרבה הצער, שהוכיחה שכישרון יכול להיות כלי נשק בלתי קונבנציונלי), נגזר במשפטי נירנברג לחדול מעשייה קולנועית. שופטי בנות הברית הבינו איזו עוצמה אידיאולוגית תת-הכרתית יכולה להיות טמונה בוויז'ואל מוקפד, גם בלי שייאמרו מילים מפורשות. ריפנשטאל נטשה את עולם הקולנוע. היא הלכה לצלם שבטים אפריקאיים ודגים. תחילה בסטילס ואז גם בווידאו. התוצאות היו מצמררות, גם אם מרהיבות ביופיין: ריפנשטאל הצליחה להראות שנאצי נותר נאצי, גם כשהוא מצלם להקות דגים.

גיבסון, כמו ריפנשטאל, מתעניין בגיאומטריה של הכוח. אבל גם בהיררכיה של רודפים ונרדפים, חזקים מול חלשים. ומעל לכל: אפסותו של האדם בן התמותה מול עליונות הטבע. לסרטיה של ריפנשטאל, בין אם בוימו למפלגה הנאצית או תיעדו את מנהגי הציד וההתרבות של שבטים פרימיטיביים באפריקה, בדיוק כמו ל"אפוקליפטו" של גיבסון, יש מסר אחד בולט: הדבר היחיד הטבעי בעולם הוא חוסר רחמים. כדי לשרוד צריך להיות אכזר.

האירוני הוא ש"אפוקליפטו" הוא לכאורה סרט שמנסה לספר את סיפור גבורתו של החלש, הקורבן, האנדרדוג. אך בבואו לעשות את זה, הסרט מגלה אמפתיה סגנונית הרבה יותר לצד האלים, האגרסיבי, הנוגש.

גיבסון כמובן, לא המציא דבר. סרטים על שבטים פרימיטיביים? קווין קוסטנר, עוד שחקן שהפך לבמאי זוכה אוסקר שהלך והתחרפן, כבר הקדים אותו עם "ראפה נואי", סרט כלל לא רע שהפיק ומימן לידידו/אויבו קווין ריינולדס על תושבי איי הפסחא, עוד תרבות שנכחדה. ג'ון בורמן הוקסם מהפשיזם הטבעי של שוכני היערות ב"יער האזמרגד". ג'ון שלזינג'ר הלך על "גברים במלכודת". ומעל כולם יש את ורנר הרצוג, אולי הבמאי הכי דארוויניסטי, הכי ניטשניאני, שחי כיום. אבל גיבסון איננו הרצוג.

 הרצוג הוא פילוסוף - גם אם טיעוניו מטרידים, לעיתים מצמררים - הוא בקע מגרמניה של אחרי השואה ומנסה למצוא בג'ונגלים מזור לקונפליקט הפטריוטי המיוסר שרודף אותו: מצד אחד, הנשמה הגרמנית שגדלה על מיתוסי הניבלונגן, שמעריצה את אכזריותו של הטבע; ומצד שני, האיש שבורח לאותה אכזריות הטבע כדי להתחמק מפשעי עמו, ואולי אף למצוא שם צידוק בראשיתי למעשים האלה. אלא שההבדל הגדול בין הרצוג ובין כל השאר מצוי בסגנון, בשפה הקולנועית: הרצוג יוצר סרטים של כאוס. "אפוקליפטו", כמו "אולימפיה" של ריפנשטאל, הוא סרט שהאסתטיקה שלו תואמת את האידיאולוגיה שלו. זהו סרט על סגידה. והוא סוגד וכוח, לרשע, לאלימות, לדם.

חציוֹ הראשון של "אפוקליפטו" הוא רפש מוחלט. אי שם במאה ה־15 - נדמה לי שהסגרת שנת העלילה היא בגדר ספוילר - נכבש כפר ציידים קטן של בני המאיה על ידי שבט אלים, הגורר את שבוייו איתו למסע עינויים הנמשך ימים. חלק מהשבויים הולך לבניית הפירמידות, חלקם למשחקי שעשוע כמו-גלדיאטורים, וחלקם מועלים כקורבנות. בחצי הזה עדיין מהדהד הציטוט שאיתו פותח גיבסון את הסרט, על כך שתרבות הורסת את עצמה מבפנים לפני שאפשר יהיה לכבוש אותה מבחוץ. כלומר, יש כאן גם איזשהו משל שאמור להיות רלבנטי לתקופתנו.