סרו פיצרוי: התרוממות רוח

בשמורת צוקים וקרחונים, הנמצאת מצדו הצפוני של אגם ויידמה בפטגוניה, בולטים מבין ההרים באזור אל צ'לטן (EL Chalten), שנקרא בעבר סרו פיצרוי (Cerro Fizroy) וסרו טורה (Cerro Torre). פיצרוי, הבולט למרחוק ביופיו, זהו צוק גמלוני, המיתמר לגובה של כאלפיים מטרים מעל סביבתו, שכמותו אפשר למצוא רק במקום אחד ויחיד בעולם - כאן. הצוק סרו טורה, הוא הצוק התלול ביותר בתבל, אשר שיפועו החד ומזג האוויר הסוער שבסביבה, הופכים את הטיפוס עליו לקשה ביותר עלי אדמות.

במעלה ההר הקפוא (צילומים: לאורה סקטו)

פיצרוי אינו עוד מקום או עוד שמורת טבע. הוא גם לא עוד מקום מרהיב מאלה שטגוניה התברכה בהם. פיצרוי הוא יעד,  חלום שעל ברכיו גדלים ומתחנכים מטפסי הרים מכל העולם. פיצרוי המקורי היה הקפטן של "ביגל", אניית המחקר שהפליגה ב-1830 במסע לדרום האוקיינוס השקט, אליה צורף גם צ'ארלס דרווין. הוא היה ידוע כאדם שמרן, קודר, בעל נטיות אובדניות, שדרווין צורף אליו כדי להפיג את בדידותו. מספרים שפיצרוי איחל למלווהו הצעיר והליברל, שבסוף המסע ייגמל מהשטויות ויבין שרק אלוהים אחראי לבריאה.

הדרך ארוכה היא וקשה מאוד

אפשרות ההגעה היחידה לפיצרוי הייתה בטרמפים. נסענו עד פונדק קטן בצד הדרך, התיישבנו מולו והמתנו בסבלנות לרכב נוסף. השעות נקפו, היום נטה לערוב ולא נותר לנו אלא לישון על הרצפה באחד מחדריו המוזנחים של הפונדק, בתקווה ליום מוצלח יותר. כך עבר לו יום ועוד יום, בחוץ נשבה רוח קרה ואנו העברנו את הזמן בתורנות שמירה. אחד מבשל קפה או משוחח עם בעל הפונדק הזקן והשני עולה ל"עמדת השמירה", מתעטף בכל הבגדים של שנינו וממתין ברוח הקרה לנהג נדיב.

בעל הפונדק התגלה כטיפוס בלתי יציב, שהקור והבדידות רופפו מספר ברגים

 בקודקודו. הפונדק היה שומם ומוזנח. מפעם לפעם עצרה משאית שנסעה בכביש המדברי שמספרו 40, או טנדר השייך לאחד החוואים, שבאו לבקר את עדרי הצאן שלהם. אחד הביקורים הפחות סימפטיים, היה של חיילי הח'נדרמריה, ששתו וסעדו באדנות, מבלי שהציעו כלל לשלם. בבוקרו של היום החמישי להמתנה, הודעתי לקווין שאסע בכל כלי רכב שיגיע, ולא חשוב לי בכלל לאיזה כיוון. אפילו חזרה לקלפטה. קווין לעומת זאת, היה נחוש החלטה להגיע, ובכך עודד אותי וחיזק את רוחי.

לבסוף עלינו על טנדר מיושן אל הדרך הפונה אל פיצרוי. מקום שומם להפליא. ללא צל או מחסה מרוח. הצעתי להמשיך רגלית קדימה, אולי נגיע לאיזו חווה חקלאית שם נוכל להעביר את הלילה. קווין פקפק בהיגיון שמאחורי הצעד הזה, אך לאחר רגע נאות להצטרף אלי. ההליכה הייתה קשה. בתרמילי הגב שלנו ארזנו את כל ציודנו, בתוספת מזון לשלושה שבועות והם היו כבדים להחריד. הכתפיים כאבו ואני חשתי כמשאית, יותר מאשר כמטייל.

מרחוק, כחזיון תעתועים בלב המדבר, הגיחו שני ג'יפים מאובקים. קפצתי נרגש וכמעט חסמתי בפניהם את הדרך. הם עצרו, נבוכים מעט, לא ערוכים לידידות ולהכרת התודה שהרעפתי עליהם. קפצנו עליהם בשמחה, כשאנו מודים לנהגים וייתר הנוסעים. הם היו צרפתים שהגיעו לחופשה קצרה. כאלו שלא היו עוצרים לטרמפיסטים בשום צומת נורמלי, אך כאן, אפילו הם לא יכלו להישאר אדישים ולהפקיר אותנו בלב הישימון.

אזור הדמדומים

הגענו עם דמדומים. היה זה מראה קסום של שקיעה נפלאה. לא ידענו את נפשנו מרוב יופי. עמק ערֵיבה רחב ידיים, שצורתו U, שזור בעשרות צמות של נחלים. העמק תחום בקיר סלע אימתני ומעבר לו מזדקרים הצוקים המרשימים ביותר של האנדים, השלב האחרון והפראי ביותר של ההתרוממות. השמיים להטו באדום עז, הסלעים בלטו והשלג בהק למרחוק. נטינו את אוהלנו בכר הדשא שמראה הצוקים המושלגים הופכים את החניון למלון היפה ביותר אותו הכרנו. היום שלמחרת היה טיול לסרו-טורה, יום נוסף מאותם ימים המהווים "פסגות" בטיול מוצלח.

ראשית, היה עלינו לחצות נחל שוצף, הורדנו את בגדינו וחצינו את הנחל בתחתונינו בלבד. היו אלו המים הקרים ביותר בהם טבלתי אי פעם, ומכיוון שצעדתי יחף, החלקתי על האבנים והתקדמתי אט אט. רגלי קפאו במהירות, כאבו נורא, ובשלב מסוים לא נשמעו לי יותר. התחלתי להתנודד, איבדתי בהדרגה את שיווי המשקל ועוד רגע הייתי נופל למים. למזלי, נחלץ קווין לעזרתי, חבק אותי ועזר לי לצאת.

שלל צבעים ומראות

משם התקדמנו בשביל כבוש ונוח ולאחר שלוש שעות הגענו לתצפית נהדרת על הצוק הענק סרו-טורה. קווין היה עסוק בצילום ולפיכך פתחתי בהליכה מהירה עד שמצאתי עצמי צועד לבד מול טבע נאצל שהוא יותר חזק מאשר יפה. מראה מסחרר: אגם מאורך בצבע כחול חלבי, תחוב בין צוקים. מעל האגם מצוק גרניטי אפור, מעליו קרחון ואצבע אלוהים גרניטית פורצת ממנו. למעלה למעלה, קרחון קטן נוסף, בוהק בלובנו. המצוק שמעל האגם הירוק התחוב בין מחפורות הסלע. הכול יחד משאיר רושם כביר שאוצר המילים שלי דל מלתאר אותו. כאשר ירדנו מהתצפית בחוסר רצון והחלנו להחיש את צעדנו לכיוון המאהל, הצטבעו השמים בצבע ורוד של שקיעה אלוהית.

סחרור גבהים

כעבור שש שנים שבתי לפיצרוי. במקום קם בינתיים ישוב שמונה 200 נפש ונבנו מספר אכסניות. שוב החצייה המוכרת של הנהר, שוב ההליכה אל מול הרכס, שוב הצוקים המתגלים מעל לאופק. הפעם יצאנו לשם, דרך לגונה פיידרס בלנקס (Laguna Piedras Blancas), אליה גולש קרחון יפיפה.

לאחר הליכה נינוחה בת מספר שעות הגענו אל מורנה ענקית, שהתנשאה בתלילות מעלינו. עצרנו לפוש במחנה מאולתר שהקימו מטפסים והתחלנו להעפיל במשעול התלול. אחרי שעה ארוכה של טיפוס, כשהריאות עובדות בקצב עז והברכיים רועדות, נגלה לעינינו אחד המראות המופלאים ביותר עלי אדמות – לָאגוּנָּה דֶה לוֹס טְרֶס, "אגם השלושה", שצורתו עגולה וצבעו כחול עמוק. זה היה חזיון מסחרר ממש. אגם מקסים שמעליו מתנשא הר הדבשת פיצרוי.

על פני מים עכורים

מתחתינו, למרגלות קיר אימתני של גרניט, נמתח אגם ארוך, צבעו ירקרק והוא נקרא לגונה סוּסְיָה, האגם המלוכלך, על שם המינרלים שהעניקו למים את צבעם העכור כביכול, לעומת הכחול העז של האגם שמעליו. מטיילי החלו בירידה לכיוון המחסה ואני נשארתי עוד קצת לשאוף מהחזיון הנדיר של היפה בהרי העולם.

קללת הסלמון

בבוקרו של יום המחרת, יצאתי מהאכסניה, עטוף במעילי, כוס קפה על השולחן למולי, צלוחית חמאה, צלוחית של ריבת חלב וסלסלת לחמניות שחממה עבורי אלחנדרה, המנהלת המיתולוגית של הפונדק. השמים כבר האפירו וקרן אור צבעה לפתע את ראשיהם של סרו טורה וסרו פיצרוי, באור יקרות של שחר. אט אט הואר הרכס, אך למרבית ההפתעה, לא באור צהבהב רגיל של בקר אלא בצבע כתום זוהר, שהמקומיים קוראים לו "קולור דה סלמון", צבע הסלמון.

המטיילים שהחלו להתעורר, הצטרפו אלי אט אט והתבוננו בעיניים קרועות לרווחה בחזיון הנדיר. הפסגות הזוהרות מול העמק הכהה העניקו לכול תחושה שמימית של בריאת העולם. בשלב מסוים, חיללתי את חרדת הקודש ופניתי להעמסת המזוודות. לאחר שאחרון המטיילים הגיע, פנתה אלי אלחנדרה בהתרגשות ובקשה מאיתנו שלא לצאת. "מדוע"? שאלתי בתימהון. "קולור דה סלמון", הגיבה בהתרגשות והצביעה על השמים. "נו?" שאלתי. "מָלָה סְוֶורטה", השיבה בהתרגשות, "מזל רע". ניסיתי למלמל משהו על ארוחת צהריים שממתינה לנו בעיירה ריו גייגוס, אך אלחנדרה הזדרזה להבטיח לנו ארוחת צהריים מעשה ידיה, על חשבונה, לבל נפגע חלילה במזלו של המקום.

רק אחר כך התברר לי שמדי שנה בממוצע זוכים המקומיים רק לארבעה ימים מוארים כאלו, ארבעה ימים של צבע הסלמון עם שחר. בימים ההם, שהמקום עדיין נקרא אל צָ'אלְטֶן, היו בני הטהואלצ'ה המקומיים נוהגים לצאת אל ההר ולהקריב לו קורבנות. הילידים אינם קיימים עוד, איש מהחוואים החיים בשטח לא פגש אותם, אבל המסורת עדיין חיה.

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן