אבא היה גאה בו
אמנם אין בו תעוזה ניסיונית או לחנים מורכבים, אבל שירים מצוינים ומלודיות יפהפיות דווקא כן. גיא חג'ג' על האלבום החדש והנפלא של שון לנון, "Friendly fire"
שון לנון (להלן: לנון) הוא בנו של ג'ון לנון ז"ל וזה המשפט האחרון שייכתב כאן בהקשר לחיפושון המנוח. לא הוא הוציא אלבום חדש.
הקריירה המוזיקלית של שון לנון אף פעם לא הייתה עקבית או אחידה. למעשה, עד היום הוא בקושי הצליח להחזיק רצף עשייה שיכול להיקרא קריירה. דילוגים והתארחויות בלתי פוסקים הפכו את לנון לליאור דיין של עולם המוזיקה: הוא קפץ לכל מקום שרק הזמינו אותו והופיע בתודעה הציבורית באופן תמידי, אבל לא השאיר אחריו שום יצירה או עשייה משמעותית. בשנים שעברו מאז אלבומו הראשון והבינוני מ-1998 הוא דילג בין חבריו מהביסטי בויז, בת זוגו יוקה הונדה והצמד המעולה שלה Cibo matto, דל דה פאנקי הומוספיין, וינסנט גאלו, רופוס וויינרייט, בן לי... כולם נהנו מביקור מקרי של לנון באולפן, אבל מי שנשאר עם טעם של עוד אחרי אלבום הבכורה נאלץ להמשיך ולחכות כשחצי תאוותו בידו. עד עכשיו.
לפי רשימת התודות הארוכה והמרשימה, לנון היה יכול בקלות לנוח על זרי הדפנה של חבריו המפורסמים והמוכשרים ולתת להם לעשות את העבודה בשבילו. הוא היה מסיים את התהליך עם אלבום בינוני כמו "Peeping tom" של מייק פאטון – המון שמות גדולים ומעט שירים טובים. אבל בגיל 31, שמונה שנים אחרי אלבומו הקודם, לנון התבגר ולמד מספיק מחבריו באולפן כדי לקחת את כל המושכות לידיו. ההחלטה להפיק את האלבום בעצמו (במקום הונדה, שהפיקה את האלבום הראשון) ולנגן כמעט בכל הכלים, התגלתה כמוצלחת במיוחד. אחרי טפטוף לא קוהרנטי של יציאות מוזיקליות במשך עשור, האלבום הזה הוא סוף סוף ה"Sea change" שלו: מלא, מלודי, מלנכולי, מקסים וממכר. מממממ. מעדן.
מקרטני, לא לנון
שיר הפתיחה המצוין "Dead meat" הוא דוגמה מושלמת לאופי המוזיקלי של האלבום כולו: עיבודי רוק אקוסטי של פסנתר וגיטרות, כלי מיתר עדינים, מלודיה כובשת וסאונד סטייל אליוט סמית'. מבחינת עיצוב הסאונד לנון למד לא מעט מחברו הטוב ג'ון בריון (המפיק של פיונה אפל ואיימי מאן והמלחין של פסקולים כמו "שמש נצחית בראש צלול" ו"מגנוליה"), אבל נדמה שאם יש יוצר בן זמננו שלנון נושא אליו עיניים ואוזניים, זהו אכן אליוט סמית' ז"ל, שבעצמו נשא את עיניו לביטלס. אף על פי שמפתה להשלים את מעגל ההשפעות הזה, ההשפעות הביטלסיות הגדולות של סמית' הגיעו דווקא מהצד של מקרטני. שון לנון לא יורד עד לקו המינימליזם והדיכאון של סמית', אלא דומה לו דווקא ברגעיו העליזים והעשירים יותר כמו באלבום "Figure 8".הטקסטים הם הצד החלש יחסית של האלבום, לא תמיד מעניינים או מקוריים במיוחד, אבל לנון נשמע בוגר ומנוסה, שר בקול גבוה ועדין אך מלא ביטחון, ומצליח לרקוח בכל שיר ושיר, ללא יוצא מן הכלל, עיבודים והפקה מרשימים. הם מעוררים התפעלות כי בהאזנה שטחית הם פשוט נעימים ושובי-לב, אבל בהאזנה קשובה מתגלה בהם כמעט תמיד משהו מקורי ויצירתי, איזה שילוב מרתק בין כלים קונבנציונליים ומוכרים למוטיבים מפתיעים (שירת "לה לה לה" ילדותית ברקע של "Parachute" והדהוד אינסופי שמולבש על אותיות שורקות ב"Headlights"), או קימוט לא צפוי של קצה פראזה כלשהי שמשתלבת בבאה אחריה. שכה אחיה, זה טיפה מזכיר לי אחד, אליוט סמית'.
תעוזה ניסיונית, רעש מהפך קרביים או לחנים מורכבים ומסובכים לא תמצאו כאן. אבל מי צריך כאלה כשיש שירים מצוינים, מלודיות יפהפיות, עיבודים מוצלחים והפקה ידענית וקפדנית מצדו של לנון הצעיר (ועכשיו אפשר כבר לומר בלי היסוס: המוכשר), שיוצרים אלבום נפלא, קוהרנטי, שלם ובוגר וחף מנפילות, שמתחשק רק לחזור אליו עוד ועוד.
לדיסק מצורף גם DVD שאורכו כאורך האלבום ותקציבו כנראה כפול: רצף קליפים מושקעים עד מגוחכים לכל שירי האלבום, ששזורים יחדיו בסיפור מסגרת קלוש. אף על פי שה-DVD יומרני, מצועצע ומיותר לחלוטין, הוא מאפשר לנו לטעום מרוב שירי האלבום ברשת, מכיוון שחברת ההפקה של לנון העלתה שבעה מהקטעים ל-YouTube. תיהנו.
Friendly fire. מעדן
מומלצים
