שאלה: ניתן לקיים זוגיות פתוחה לאורך זמן?
"לאורך השנים שבה ועולה בי התהייה - מה יהיה בנוגע ליכולתי לנהל מערכת יחסית מונוגמית? כבר התחלתי להודות בפני עצמי שמונוגמיה היא תפישה בעייתית מבחינתי, תיאורטית ומעשית. אני לא מאמינה שבני אדם הם מונוגמיים באופן טבעי, אלא שזוהי נורמה. אבל האם ניתן לשמור על מערכת פתוחה לאורך זמן? ומה קורה כשיש ילדים?" הפסיכולוגית משיבה
שאלה:
אני בת 27, מאזור המרכז. זה יותר משנה יש לי חבר בן 35, ובאופן כללי אני שבעת רצון מהקשר ומחבר שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי משיכה לבנות, אך עיקר הניסיון שלי הוא עם גברים, שגם אליהם אני נמשכת ללא ספק. בשנתיים האחרונות התחלתי לתת זה ביטוי מעשי - לצאת עם בנות דייט פה, דייט שם, להתנסות מינית ורגשית בקשר עם בנות שאינו רק ידידותיי. החבר שלי מודע לזה, אבל אנחנו כמעט שלא מדברים על כך, מן הסתם משום שלא נראה לי שנוח לו עם התחושה שאני מדי פעם שוכבת עם אנשים אחרים, אפילו שמדובר בבנות ולא בבנים. לי נוח עם זה שאנחנו לא מדברים על כך, משום שאני רוצה להבין את הדברים בעצמי ולעצמי בטרם אוכל לשתף אותו בזה, אם בכלל.
לאורך השנים שבה ועולה בי התהייה - מה יהיה בנוגע ליכולתי לנהל מערכת יחסית מונוגמית? כבר התחלתי להודות בפני עצמי, ולא פעם בפני חברה טובה, שמונוגמיה היא תפישה בעייתית מבחינתי, הן תיאורטית והן פרקטית. אני לא מאמינה שבני אדם הם מונוגמיים באופן טבעי אלא שזוהי נורמה, אורח חיים ותפישה שלומדים אותם מהסביבה; מעבר לכך,זו לא בהכרח התפישה שמניבה את המודל המוצלח והיעיל ביותר לניהול חיי משפחה וחיים אישיים; היא מהווה מגבלה לא קטנה לגבי אנשים שחשים תשוקות לא ממומשות. ואין הכוונה שלי רק במישור המיני, אלא בכלל. המחויבות לבן זוג לא פעם מונעת מהאינדיבידואל להתקדם בכיוונים בהם היה רוצה להתקדם, לעשות דברים שהוא היה רוצה לעשות, ולו רק בשל הצורך להתחשב בעוד מישהו. המגבלה הזו גורמת לא פעם להוציא לפועל את מה שחשקנו בו תוך הצורך להסתיר זאת מבן הזוג, לבגוד, לעשות זאת מאחורי הגב ולהיכנס למצבים בעייתיים שהיו יכולים להימנע מהם, אילו הגבולות היו פחות לוחצים מלכתחילה. בנוסף לזה, היכולת להרגיש כלפי בני אדם רבים היא דבר טבעי - כפי שיש לנו היכולת לקיים קשרי חברות עם מספר רב של אנשים.
השאלה שלי היא אם מערכות יחסים פתוחות (הכוונה לקשר שבו בני הזוג החליטו שמותר לקיים סקס עם אחרים, אך לא מערכות יחסים נוספות לזו העיקרית) הן דבר אפשרי? האם ניתן לשמור עליהן לאורך זמן? ומה עם מערכת יחסים עם יותר מבן זוג אחד (קיום קשרים ממושכים במקביל, ולא רק סקס)? ומה קורה כשיש ילדים, הן מבחינה חוקית והן מבחינת אורח החיים? למה ניתן לצפות מקשר מהסוג הראשון שציינתי ומקשר מהסוג השני?
תשובה:
את שואלת שאלה עתיקה, שבמהלך קיומו של המין האנושי קיבלה תשובות שונות, בהתאם למקום ולזמן. מצד אחד, מזה אלפי שנים האדם מאורגן בעולם המערבי במבנה חברתי שמבוסס על משפחה מונוגמית, מלבד כתות מסויימות בהן מקובלים נישואים פוליגמיים. בעולם המוסלמי יש עדיין ריבוי נשים. ריבוי גברים, ככל הידוע לי, כמעט ולא קיים כמוסד לגיטימי בחברה. אבל כמובן שכל זה, כפי שציינת בדברייך, הוא נורמה, מוסכמה או חקיקה שהאדם המציא. הטבע הביולוגי שלנו, וגם הנטיות הפסיכולוגיות, הם הרבה יותר מגוונים וגמישים מהחוקים שהמצאנו כדי להכניס סדר בחברה.
לכן, כשמתייחסים לנושא של בן זוג אחד או רבים, אי אפשר להתעלם מההקשר החברתי-תרבותי ואף פוליטי של הנושא. מזווית של תיאוריות תרבות, התפישה העכשווית אומרת שהחברה דחקה אותנו להיות מונוגמים מתוך אינטרס להכניס סדר בחברה, לשלוט על המבנה ולאפשר תאי משפחה יציבים לגידול ילדים ופרודוקטיביות כלכלית (ראי למשל הספרים של מישל פוקו ואחרים).
הדחף המיני מטבעו הוא סקרן, אוהב חידושים וגיוון
מזווית אישית יותר, אנשים רבים חשים את הדחף המיני, ויודעים מנסיונם הנפשי והגופני שקשה להיות מונוגמים. הדחף המיני מטבעו הוא סקרן, אוהב חידושים וגיוון, ולכן לא מפתיע שאת ורבים כמותך מוצאים עניין בהרפתקאות מיניות עם בנות מינך. אפילו סבא פרויד טען שהאדם נולד דו-מיני, והחברה מחנכת אותו לבחור צד, אם כי יש על כך ויכוחים לוהטים עד היום.
ומצד אחר לגמרי, אם את במערכת יחסים יציבה ומחייבת, הרפתקאות מיניות עלולות להוות סיכון בגלל רגש אחר, אנושי וטבעי מאין כמוהו – הקנאה והרכושנות. המחקרים שאני מכירה מעידים כי מבנה של "זוגיות פתוחה" לרוב לא מחזיק מעמד. גם זוגות שמסכימים על קיום יחסים מחוץ לנישואים מוצאים עצמם במקרים רבים מפרקים את הקשר, בגלל התאהבות שגלשה מעבר לגבול, בגלל קנאה, ומסיבות אחרות. המבנה של נישואים פתוחים בעייתי במיוחד בשלב שבו מגדלים ילדים קטנים, אז נדרשת התגייסות מיוחדת מצד בני הזוג והשקעה בתא המשפחתי, ואנרגיה זו מתנגשת עם הדחף לקשרים והרפתקאות מיניות. זהו שלב בו רוב האנשים מעדיפים לבחור ו"להתביית", לעתים למשך כמה שנים, בכדי לקיים בית יציב לילדים.
כפסיכולוגית, אינני מתייחסת בדבריי להיבט המוסרי, שקיים תמיד כאשר מדובר בשאלות של גבולות ופתיחת גבולות בזוגיות. את זה אני משאירה לך ולבן זוגך, להחליט לפי אילו אמות מידה מוסריות אתם פועלים. אני מתיחסת לשאלתך בעיקר דרך הפרספקטיבה של "מה מקובל?" ובעיקר "מה עובד ומה מסוכן". בזוגיות ומשפחה, סודות, שקרים והסתרה הם "רעל" שמחלחל ופוגע בחוסן הקשר, ללא קשר להיבט המוסרי והערכי, לכן, מה שלא עושים, חשוב מאוד גילוי הלב והנכונות לשמוע ולהשמיע.
לסיכום, יש אנשים שמצליחים לקיים קשר פתוח, בו אחד מהם או שניהם מנהלים גם רומנים מחוץ לקשר. כדי שזה יעבוד, נדרשת מידה גדולה מאוד של פתיחות, הרבה דיאלוג גלוי לגבי הגבולות, שמאפשר קביעה של הסכמות וחוזה ברור (מה לעשות? עם מי? כמה להרחיק לכת?). נדרשת גם הרבה רגישות לא לפגוע ולא להכאיב לצד השני (מה מספרים? כמה מספרים? מה מותר לשאול ומה לא?) ועוד כוחות נפש וגוף. כאמור, הסטטיסטיקה אומרת שקשר כזה בדרך כלל מחזיק זמן מוגבל.
מנסיוני הקליני, הרפתקאות מיניות בדרך כלל משקפות חוסר כלשהו, בזוגיות או באחד מבני הזוג, וחשוב לברר באופן מעמיק מה החוסר. זה יכול להיות חוסר נפשי כמו רצון בהתרגשות, יצירתיות, תשומת לב והתפעלות או חוסר גופני במגע מסוג מסויים, רוך, חיבוק ועוד. ההחלטה אם למלא את החוסר מחוץ או בתוך הקשר, כדאי מאוד שתהיה החלטה זוגית משותפת עם "אצבע על הדופק" מתי ההסדר הפתוח הופך למשהו מעיק או מכאיב עבור מי מבני הזוג. מה שמסכימים עליו בגיל 25 לא תמיד עובד בגיל 40.
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
האתר של עירית
