התחבקנו, שני זרים, יצירי העולם הדיגיטלי
אחרי סדרה קצרה של מכתבים אלקטרוניים החלטנו להיפגש, בתערוכה של "האשה ההורסת". המילים שלה נגעו בי, אני ברשת כבר הרבה שנים, תמיד בזהות בדויה, התכתובת בינינו היתה כמעט גלויה, מאוד מרגשת, הרגשתי את נגיעת אצבעותיה על קצות המקשים. צדקתי, יש לה ידיים מדהימות
שאלתי את הסדרנית במוזיאון, איפה האשה ההורסת? היא הפנתה אותי לכיוון ההפוך אליו הלכתי וחייכה. הסתובבתי על המקום וצעדתי מחייך לאן שסימנה.
לא זוכר כלום מהתערוכה, זוכר קבוצת חיילות צוחקת מול מדריכה שמסבירה על נשים הורסות. ניסיתי לראות מסביב, הכל תמונות, נשים מסוגים שונים, סגנונות מגוונים, ידעתי שהיא שם מסתובבת, מחפשת אותי. לא ידעתי איך היא נראית בכלל.
אותו יום היה אחרת, הזמן עבר לאט במיוחד, הייתי חסר סבלנות אבל מקסים, לכולם, לכל מי שפגשתי, התאמנתי לקראת הערב. שונא בליינד דייטים בדרך כלל, בעצם אולי הייתי רק בפגישה עיוורת אחת, פעם, זוכר רק שלא ראיתי כלום. זאת הולכת להיות השנייה.
כשנגמר לך האפטר שייב באמצע ההתזה, אתה בבעיה, אתה לא יכול להחליף לאחר ולעולם לא בטוח שהוא מכסה הכל. לפחות ידעתי מה אלבש, בשביל החוויה ניסיתי לשנות, אבל החלטתי ללכת על סגור נינוח.
הגעתי בזמן, למרות פקקים לא צפויים, שכחתי שבתל אביב צפוף ביציאה ובכניסה. עליתי נינוח, לשומר בכניסה לא היה אכפת שצפצפתי בגשר הביקורת. עמדה שם בקופה מישהי עם חבילה גדולה היא חייכה אלי, נבהלתי. חייכתי בחזרה. זאת לא היא, אני מרגיש, עוד לא הגיע הזמן.
אחרי סדרה קצרה של מכתבים אלקטרוניים (פעם זה היה לוקח שנה) החלטנו להיפגש, יש בסיס, "רגשי וירטואלי", יש כזה דבר "ציפייה דיגיטלית", חוויתי אותה. ויש אפילו "געגוע וירטואלי". המילים שלה נגעו בי, אני ברשת כבר הרבה שנים, תמיד בזהות בדויה, התכתובת בינינו היתה כמעט גלויה, מאוד מרגשת, הרגשתי את הנגיעה של האצבעות שלה על קצות המקשים. צדקתי, יש לה ידיים מדהימות.
היא לא ביקשה תמונה, לא ידעה מי אני
פגישה שכזאת:
יצאתי כזה קטן
אורי הלל
אני לא ממש מסמפט את כל העסק הזה של לדבר בטלפון שעות עם מישהי שאין לך מושג איך היא נראית, להרגיש דרך הטלפון שיש ביניכם כימיה מדהימה ובעצם כמעט להתאהב בה, ואז להתאכזב ברגע המפגש. ועד שסופסוף הכירו לי מישהי פוטנציאלית, היא עשתה לי את הטריק הכי ישן בספר
הדיאלוג היה מיוחד במיוחד, היא לא ביקשה תמונה, לא ידעה מי אני, אבל היה איזה רגע שלא יכולתי להתאפק, הייתי חייב חומרים לפנטזיה, משהו, גובה, צבע שיער. לא ידעתי כלום, אבל ידעתי מספיק. היא סיפרה שפגשה כמה גברים דרך האינטרנט, כולם היו "נעימים למראה'". באותו הרגע ויתרתי על התמונה שלה, לא צריך.
אז החלטנו לדבר בטלפון. תמיד היה לי יתרון בטלפון, לא לחינם אני מעשן נלסון הרבה שנים, כל שנה מורידה אוקטאבה, ואם אני שולט על הנשימה שלי וביום רך, אני יכול לבנות על מחקרים אקדמאים שנעשו, שהקליק בין גבר לאשה נוצר בגלל שני גורמים, הקול והריח.
רציתי לשלוח אותה לסופר פארם למדף מסוים, שם אפשר להריח את האפטר שייב, זה שנגמר בדיוק חמש דקות לפני שיצאתי לפגישה.
היא הודתה כבר בהתחלה שהיא שבויה, נכבלה למילים, הודיתי בפני עצמי שאני מחויב לאמנת ג'נבה, לא יורים באנשים באוויר. ידעתי שהיא באוויר.
ואז היא הופיעה מהחדר השני, מחייכת חיוך גדול, כזה שמסביר הכל. התחבקנו שני זרים, יצירי העולם הדיגיטאלי שנפגשים בתערוכה תחת השם "האשה ההורסת".
שנים השתמשתי במושג פאם פאטאל. תרגמתי אותו לא נכון, אשה של הגורל, אשה פטאלית, חשבתי. האוצֵר של התערוכה חשב אחרת, "האשה ההורסת". למרות זאת לא נבהלתי, רק נפגשנו אצל האשה ההורסת, אולי בכל זאת נצליח לבנות עליה משהו.
בהתכתבות דיברנו קצת על הרגע ההוא, שנהיה עכשיו, היה לי ברור שנצליח לסמן ולחוות אותו בקצב של אחד לאחד. הסתכלתי עליה מקרוב, חיבקתי אותה, "יואו את כל כך יפה", אני חושב שהסתובבנו כמו בריקוד, נדמה לי שהשומרת ראתה.
מאותו רגע הלכנו יחד, בחרנו לעזוב את האשה ההורסת, עברנו לכבשים של קדישמן, כבשים לילדים, ככה טיילנו החוצה לגן הפסלים, בלי להגיד מילה.
בבדיקה לאחור ספרנו שלוש שעות ועשרים דקות של שתיקה מופלאה, שיא האינטימיות בתוך זרות מוחלטת. אני הייתי פחות טוב ממנה, ישבנו לקפה בג'קמוטי, זה היה הקפה הראשון בחיי שרציתי ולא רציתי בו זמנית, לא היה לי אכפת, הכל יצא מפוקוס, רק יד נוגעת ביד, עיניים מישירות מבט, עמוק הכי עמוק שאפשר, אור הלוציגני מסביב, רעש ושקט בו זמנית, מלצרית מודאגת שניגשה ושאלה "הכל בסדר"? לא ענינו לה, המשכנו לשתוק. אני ברחתי מדי פעם, לשלוק מהקפה שבכלל לא רציתי, סיגריה מיותרת, ואז הגיעה שלב הסיסמה, איך אדע שזאת היא, היא נראית היא לגמרי, אבל אולי היא מתחזה.
"אני בכלל לא יודע אם אני ראוי". בזכות התשובה שלה באותו רגע עם החיוך המקסים ההוא, התחלנו לספור את הזמן יחד. לנסות להאט.
יחס של אחד ל-60 , שבוע אחד מרגיש כמו שנה. כשקלטנו את זה היה כבר מאוחר מדי להאט.
לפנייה לכתב/ת 
הייתי רק בפגישה עיוורת אחת, פעם, זוכר רק שלא ראיתי כלום
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
