הרכבת של אלוהים

רכבת ישראל נדרשת לבצע עבודות תחזוקה, והיום היחיד שהיא יכולה לעשות את העבודות הללו הוא יום השבת. אלא שאליה וקוץ בה. יום השבת, כידוע, הוא יום המנוחה של היהודים ואסור עליהם לעבוד ביום זה.

ישבו שני שרי ממשלה על המדוכה, האחד, שר התמ"ת, אלי ישי, והשני שאול מופז, שר התחבורה. ישבו ותקנו עצה. ראשית, יקבע רב (ככל הנראה הרב עובדיה יוסף) אם יש בעבודות אלה של תחזוקת הרכבת ואחרות ביום השבת משום "פיקוח נפש". שנית, בעבודות תיקון ואחזקה אלה יועסקו רק ערבים או גויים ובכך תבוא הבעיה על פתרונה.

כמה חרפה, בושה, בזיון וקצף יש בהחלטה אומללה זו. תחילה יש לשאול מדוע אין תחבורה ציבורית בשבת ורכבת בכלל זה? שוו בנפשכם כמה היו פוחתות תאונות הדרכים בסופי השבוע אילו הייתה תחבורה ציבורית. כמה כאב, צער, חרדה ומתח היו נחסכים אילו היינו נוהגים כמתוקנות שבאומות שבהן יש ביום המנוחה השבועי שירות של תחבורה ציבורית, אפילו בהיקף מצומצם.

מדינה חייבת להעניק שירותים ציבוריים לאזרחיה בכל יום מימות השבוע, ומדינת היהודים אינה שונה בעניין זה מכל מדינה אחרת. בדיוק כמו שיש לנו בשבת מים וחשמל, משטרה וצבא, טלוויזיה ורדיו כך גם צריך שתהיה תחבורה ציבורית.

כאילו אין די בכך מחליטים שני שרי ממשלה להכפיף החלטות ביצועיות של גוף ממלכתי לקביעתו של רב. מילא אלי ישי, מנהיגה של מפלגה חרדית המבקשת להפוך את ישראל למדינת הלכה. זו דעתו, זהו מצע מפלגתו ועל כך נבחרו הוא ויתר חבריו. אבל שאול מופז מ"קדימה"? מי שמו ומי הסמיכו להעניק את הזכות לקבוע מהו עניין הראוי לביצוע ומה לא לרב, ואפילו גדול בתורה כעובדיה יוסף?

לא רצינו להקים כאן שטעטל

אין גם ספק כי הערבים, אזרחי ותושבי המדינה הזו, מופלים לרעה זה עשרות בשנים בהעסקתם. כשכיהנתי כשר התשתיות ניסיתי בכל כוחי להעסיק כמה שיותר ערבים ובני מיעוטים אחרים בחברת החשמל, ב"מקורות" ובשאר החברות הכפופות למשרד זה. אבל ברור גם שאין מתקנים עוול בעוול. אין הופכים את הערבים הישראלים, שחלקם אף שירתו בצה"ל בהתנדבות, כסרח עודף הזכאי לעבודה ותעסוקה כל אימת שיהודי אינו רשאי לעבוד על פי מצוות דתו.

לא זו בלבד שאפלייה כזו אסורה על פי חוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה אלא שהיא מנוגדת לכל עיקרון של ממלכתיות ושוויון. לא רצינו להקים כאן שטעטל או "מלאח" אלא מדינה יהודית ודמוקרטית, שהשוויון והממלכתיות נר לרגליה, וכלליה הם על פי מגילת העצמאות ולא לפי ה"שולחן ערוך".

מדהים יותר מכל הוא השקט שבה התקבלה החלטה זו אצל מחוקקינו המכובדים ושאר הוגי הדעות והפובליציסטים. אף חבר כנסת (לרבות לא מן המפלגות הערביות) לא קם לזעוק על האפליה המשפילה הזו. אף אחד לא קם לזעוק על

עירוב מחליא זה של דת ומדינה שהוא מזיק גם למדינה וגם לדת. מעולם לא היו מילותיו של המשורר החילוני, האתאיסט והממלכתי כל כך נכונות: "שקט הוא רפש". כך כתב זאב ז'בוטינסקי ואלה המתיימרים להיות ממשיכי דרכו ממלאים פיהם מים.

ולכל אלה שיקומו עכשיו להגיב ולהתלהם נגדי, כשרוח הקודש במקלדתם, אשיב רק זאת: לפני מספר שנים ביקשו תושבי רובע ווילאמסבורג בברוקלין מחברת האוטובוסים ה-MTA, שלא להציב נשים לעבודה בקווים העוברים בשכונתם. "הדבר פוגע ברגשות הדת שלנו", טענו. תשובת החברה הייתה קצרה וממוקדת: "לפי עצה משפטית שקיבלנו, החוקה האמריקנית אוסרת על אפליה מטעמי דת, גזע ומין ולכן לא נוכל להענות לבקשתכם. יחד עם זאת, לפי אותה עצה משפטית שקיבלנו, החוקה אינה מונעת מאף אדם ללכת ברגל".