בלבול וחושניות בריו דה ז'נרו

ריו דה ז'נרו, "ריו" בפי אוהביה ושונאיה (בעברית: "הנהר של ינואר" בו התגלתה בטעות לפורטוגלים שחשבו את מפרצה לנהר) נחשבת, ובצדק, ליפה שבערי ברזיל. אני יודע שאני מסתכן בכך שאוהדי בואנוס איירס ירגמו אותי בעשרות נתחי אסאדו, ובכל זאת, דומני שהיא היפה בכל ערי דרום אמריקה.

תושביה מכנים אותה "סידאדה מרבילוסה" (Cidade maravilhosa), כלומר "העיר המופלאה", ויש להם הרבה סיבות טובות לומר זאת. העיר חייבת את יופייה, קודם כל, למיקומה - בין מפרץ גואנברה (guanabara) במזרח, לאוקיינוס האטלנטי בדרום. ריו פרוסה מסביב ומעל הרי גרניט ומפרצים מוקפי ירק. האקלים הטרופי, הטופוגרפיה הפנטסטית, האירועים ההיסטוריים והדמיון האנושי, יצרו משהו שקשה לתארו במילים. יופי שגרם למדינאי איטלקי להכריז פעם כי: "ריו יפה כמו אישה".

הכל טמון בקשסה

ה"קריוקס" (cariocas), כך מכונים תושבי ריו, טוענים כי אלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ואת היום השביעי הוא הקדיש לריו דה ז'נרו. העיר הזו היא שילוב נדיר של הרים, צוקים כהים הנופלים בתלילות אל הים, יערות טרופים, חופי זהב, שכונות יפהפיות, מבנים מודרניים, משכנות עוני הנראים למרחוק כמו כוורת פראית של דבורי בר, טיילת רחבה ומדהימה, מסעדות מהודרות, דיסקוטקים סואנים, אצטדיון הכדורגל הגדול בעולם, בתי ספר לסמבה, קוקסינלים גדולי שדיים שנופחו בעזרת הורמונים וסיליקון, יצאניות יפהפיות משני המינים, חתיכות זעירות ביקיני, פולחנים אפרו-ברזילאים, איים זעירים עטורי צמחייה טרופית.

יש בריו איזו שהיא חושניות עסיסית, הקוראת תיגר מכל עבר. מהמולטיות יפות הרגליים, מהמועדונים, מהמוזיקה, בעצם מכל מקום. חלק מקסמה של העיר היא חוסר הרשמיות שלה. בניגוד לסאן פאולו הפורמליסטית, הרי בריו ניתן לראות אנשים פוסעים ברחובות הראשיים כשהם לבושים בבגד ים בלבד.

ריו דה ז'נרו. את היום השביעי הקדיש אלוהים לריו (צילומים: גילי חסקין)

כל ה"קריוקסים", מכל שכבות האוכלוסייה, מבלים באותם מקומות ורוחצים בחופים הידועים בעולם (במחיר של כרטיס אוטובוס). עיר זו כמעט נעדרת גזענות ואפליה על רקע צבע, מין או דת. טוב, לא בדיוק. כיוון שהשיוויון לא נמדד רק בחוף הים או על רחבת הריקודים, אלא גם במספר השחורים המכהנים בתפקידי ניהול או בעבודות כפיים. למרבה הצער קיים מתאם לא מחמיא בין הפערים הכלכליים להבדלים הגזעיים. ובכל זאת, יש כאן איזו אשליה של שוויון. גם מראית עין היא משהו.

קל מאד להתיידד עם הברזילאים שופעי החיוכים. המטייל מוצא עצמו פעמים רבות, מסב לשולחן אחד ולוגם "שופי" (בירה מחבית) עם אנשים שזה עתה הכיר או מפזז במחול סמבה יחד עם נערות שפגש באוטובוס. קרה לי פעם שמצאתי עצמי מוקף חבורת צעירים שטפחו על שכמי בעליצות, לאחר שיומיים קודם שתינו יחדיו כוסית של קָשָסָה - משקה חריף העשוי מעסיס מותסס של קנה סוכר ומוגש בדרך כלל כשהוא נמהל במיצי פירות ונקרא אז "בָּטידו". כאשר מערבבים אותו עם מיץ לימון וסוכר, מקבלים את הקאיפיריניה (Capiriňa) האגדית, שהפכה כמעט למשקה הלאומי של המדינה כולה. גם לקשסה יש מקום בקסמה של העיר. צעירה שחרחורת אמרה לי פעם כי לאחר שלוש כוסות של קשסה כל הנשים נראות יפהפיות.

כל הצבעים, נצרות ועבודת אלילים

ריו היא מיקרו קוסמוס של ברזיל כולה ומגלמת בעצמה את יופייה ואת כיעורה. ברזיל, שקיבלה את שמה הודות לעץ אדמדם בעל גוון הגחלת, ברסה (brasa) בפורטוגזית, הייתה המושבה החשובה ביותר של פורטוגל, ומשמרת במבניה, ברחובותיה ובתרבותה הרבה מטעמה של התקופה הקולוניאלית.

ברזיל היא כור היתוך של גזעי הלבן והשחור והאדום, שיחד עם תוספות

 קטנות של השמי והצהוב יצרו, לא סתם תרכובת מרתקת, אלא משהו חדש, אחר. הברזילאים הם סימפוניה של צבעים. כך, הצלבה של אינדיאנים ולבנים יצרו את ה"קבוקלו" (Cabolco) המוכר גם כ"מסטיזו" (Mestizo). האינדיאנים ושחורי העור יצרו יחד את ה"קפוזו" (Cafuzo). אירופאי כהה הוא "מורנו" (Moreno) וכושי חלק שיער הוא "קאבו ורדה" (Cabo Verde), והמוכרים מכולם הם ה"מולטים" (Mulatos) - פרי המיזוג בין לבן לשחור. "מולטי", זאת אומרת עשרות גוונים ובני גוונים של חום. כל מה שנמצא על הסקאלה, שבין טיפת חלב בקפה לבין טיפת קפה בחלב.

בברזיל אפשר להיתקל בגבירות הלבושות הדר היוצאות מהכנסייה ומגישות דורונים לאלת הים וגם בטקסי מאגיה המתקיימים בכנסיות. נצרות מעורבת היטב בעבודת אלילים. כך בבהיה שבצפון, כך גם בריו, שבעקבות הרעב הגדול של שנות ה-70 של המאה ה-18, נהרו אליה אלפי בהיינים והטביעו אותה בחותמו של הצפון.

מהכדורגל ועד לקפה

בברזיל נמצאים היפים שבחופים. דיונות זהבהבות הגולשות למפרץ רוגע, גלי ים רכים המלחכים את גזעי הדקלים ודוגיות זעירות העולות מתוך הקצף. ברזיל היא ארצם של ימנז'ה אלת הים, של הקפואיירה, מחול הקרב האפרו-ברזילאי, ושל מחולות הסמבה, הפרבו, הפורו, הבאיאו ומה לא.

ברזיל היא מצד אחד ארץ הקנדומבלה והאומבנדה (מקומבה), גלגולי נשמות והעלאת רוחות, ומצד שני היא גם ארצו של נימייר (Nimayer) - מי שנחשב פעם לאדריכל אוונגרדי ועיטר את עריה בעשרות מבנים חדשניים: של תחנת הכוח - איטייפו (Itaipu) הגדולה בעולם, של עמקי הסיליקון, של חברות המולטי-נשיונל, ושל המבנים המודרניים במרכזה של ריו.

עבור רבים ברזיל היא "מחלה" מידבקת. יש הנדבקים בה מרחוק במגע עם הכדורגל שלה, הקפה שלה, ובייחוד המוזיקה שלה. לאחרים זה קורה נוכח היפהפיות הקוראות תיגר מהפרוספקטים של חברות התעופה. מלעיזיה טוענים, שיחסית לגודלה העצום, מבחינת הנוף אין בה הרבה מה לראות. זה אולי נכון, אך יש בה המון היכן להיות. ברזיל היא קודם כל טיול של אנשים, תרבות ופולקלור. ערי החוף הקסומות שלה הן שילוב של יופי עם אווירה, השונה כל כך מאחת לשנייה. וריו עולה על כולן.  

קפואיירה ברחובות העיר

לי זה קרה פעם ראשונה, כשראיתי את פלה בטלוויזיה, התגשמות החלום הברזילאי, מבקיע שער לעיני 200 אלף צופים אחוזי אקסטזה, כשהמצלמות מדלגות מאצטדיון המאראקאנה אל הישבנים החטובים של החתיכות המשתזפות בחוף קופקבנה. אולי זה בעצם קרה לי קודם, כששמעתי את עצמי מפזם את שיר הדייגים "כשספינתי תשוב מים...", כשברקע מתנגנות מילים מוזרות של שפה קטיפתית לא מובנת. ואולי הייתה זו תחושת העצב המתקתק העולה מתוך "ים המוות", ספרו האלמותי של ז'ורז'ה אמאדו או מ"אורפאו נגרו", סרטו של מרסל קאמי.

מהבוסה נובה לקרנבל

לכל אחד יש את ברזיל שלו. עבור אחד זו הבוסה-נובה, המוזיקה הרומנטית משהו, עבור אחר היא מוזיקת הטרופיקליה (טרופיקל) שמרדה בבוסה נובה, וזמרים צעירים כמו ז'ילברטו ז'יל שחיפש את השורשים האפריקאים או סערת החושים שמעוררת גל קוסטה, או אולי המוזיקה הבהיאנית הפולקלוריסטית של דוריוואל קאימי.

עבור כמעט כולם, ברזיל היא גם החגיגה הגדולה בעולם. קרנבל בלתי פוסק שמגיע לשיאו בחודש פברואר. זהו חג עתיק יומין שמקורו בכלל באירופה אך הפך למזוהה עם ריו יותר מאשר כל מקום אחר בעולם. מועדוני השכונות, המכונים "בתי ספר לסמבה", מתארגנים במשך חודשים למפגן ראווה ססגוני הנחשב למופע המרהיב ביותר עלי אדמות. מועדוני הלילה של ריו נודעו במסיבות הפרועות המתקיימות בהם. אימרה שנאמרה פעם מפנים חמורות סבר, וכיום מפרצופים מחויכים, גורסת כי כשאלוהים יחריב את העולם, הוא יתחיל במועדונים של ריו דה ז'נרו.

תחושה מבלבלת

ברזיל היא לא רק אלו. ברזיל היא ארץ כאובה. ארץ שהניגודים שבה אינם רק בין סמבה לבוסה נובה, אלא גם של פערים חברתיים, הזועקים בכאב גדול, יותר מבכל ארץ אחרת בדרום אמריקה. ברזיל היא ארץ שיש בה גם שחיתות וניוון. בארץ אהובה זו חיים אנשים רבים שלחם חוקה הוא השקר, השוחד והשלמונים.  

פערים חברתיים ועוני נורא

ברזיל היא עימות מתמיד של תחושות נוכח הקוטביות הבולטת כל כך: תעשייה אדירה מול נחשלות וניוון, תנופת פיתוח וקידמה מול חוסר יעילות משווע. אני מוצא את עצמי מאריך בדברי אודות ברזיל כולה משום שמה שנכון לגבי ברזיל, נכון שבעתיים לגבי ריו. עיר זו היא ברזיל במיטבה, היא גם ברזיל ב"מירעה".

ריו מעוררת תחושות אמביוולנטיות עזות ומבלבלות, סוחפות ומקוממות. בתי המיליונרים ברובעי המגורים איפנמה (Ipanema) וברה נמצאים רק מעט נמוך יותר מה"פאבלות" (Favelas) - משכנות העוני הקורסים על ההר. שם לא מוצאים דוכני מיץ פירות, לא חנויות תקליטים וגם לא מולטיות חטובות. שם יש בתים מטים ליפול, ילדים רעבים ופשע הולך וגובר.

מיתוס העצלות

ובכל זאת, התייר הצופה במפרץ הענק, מתבונן בהרים עתירי הירק, בשכונות הצבעוניות המטפסות לגובה, ברחובות הסואנים ובלשונות הים הכחלחלות, מרגיש חיש קל שהוא שיכור מהדר ויופי. נסער מהמיניות השופעת בכל מקום, גם אם היא ויזואלית יותר מאשר פיזית. טיול בריו הוא לפחות שבוע של שיכרון חושים; של תצפיות מרהיבות, של שיט במפרץ ושל שוטטות אין סופית בשכונות המופרדות על-ידי צוקים, ובמרכז הסואן, טיול שאין כמותו להמחיש את הקצב הבלתי נתפס של העיר.  

המטייל בריו הופך שיכור מהדר ויופי

העצלות הברזילאית היא בחלקה רק מיתוס, איננה נכונה לגבי סאן פאולו ואינני בטוח כלל שהיא נכונה גם לגבי ריו. יש כאן הרבה אנשים חרוצים העמלים קשה לפרנסתם, אולם ה"קריוקה" (אנשי ריו) דווקא תורמים ומאדירים את המיתוס בהכריזם בחיוך: "פאוליסטה טרבלייה, קריוקה גנה", קרי "איש סאן פאולו עובד ואיש ריו מרוויח". לעיתים נדמה כי ב-12:00 בצהריים, מחצית מהעיר הולכת לים, בעוד המחצית השנייה חוזרת מהים. ליצני העיר מספרים, כי הצלוב עומד על הקורקובדו כשידיו פשוטות לצדדים, משום שהוא ממתין: כאשר הקריוקה הראשון יתחיל לעבוד בריו, הוא ימחא כפיים.

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן