בריאות

ילדים טעוני תיקון? על ילדי הריטלין

"כשאני בלי ריטלין לא נעים לשחק איתי", מספר אופז לוי בן ה-9 לגל גבאי, שתוהה אם באמת צריך לשנות את הילדים או שאולי החברה היא זו שזקוקה לתיקון?

גל גבאיפורסם: 12.01.07 , 10:21

מאז שפגשתי בקיבוץ דביר ארבעה אחים בעלי הפרעת קשב וריכוז אני מנסה לדמיין עולם שבו אוסף התכונות המגדירות אותם ככאלה הן יתרון או לפחות לא חיסרון. אני מנסה לדמיין אותם גדלים בעולם כזה.

אופז, הקטן מבין האחים הסביר לי: "עם ריטלין אני כבר יודע מה המורה תגיד עלי בשיחות הורים. שאני טוב. שאני מצטיין. המורה פחות כועסת וככה גם קל לי יותר לשחק עם ילדים. כשאני בלי ריטלין לא נעים לשחק איתי". כל כך מובן. כולנו רוצים שהעולם יהיה מרוצה מאיתנו.

החוויה הבסיסית של ילדים המוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז היא: לא מרוצים ממני. אני לא מתאים. הריטלין מציע להם "התאמה", "תיקון" קטן שיהפוך את החיים ברורים יותר, נינוחים יותר והכי חשוב - את הסובבים למרוצים יותר.

אבל מה היה קורה אם היינו מחליטים לתקן את העולם ולא את הילדים? אולי העולם טעון תיקון ולא הם? לתקן את העולם במובן זה ששוני לא יהיה לפגם, לנטל, אלה לתרומה, להכרח לקיומו של מרקם אנושי, בעולם שמתקדם ומתקדם מבלי להבחין שהוא הופך לזירה שהאנושי מתקשה לשרוד בה.

לשמור על השוני

אם זאת הייתה ההחלטה שלנו כהתאגדות אנושית, אופז, אחיו וילדים אחרים, לא היו חיים כטעוני תיקון בתחושת כישלון מתמדת. לא היה דרוש ריטלין לשיקום הדימוי העצמי שלהם כי אוסף התכונות הייחודיות שלהם היה נימצא מתאים למסלול חיים ייחודי להם. כי שוני היה מוכרז כבעל ערך והחברה הייתה מתאמצת להתאים את עצמה אליהם ולא תובעת מהם להתאים את עצמם לדרישותיה הגחמניות והמתחלפות.

אבל אנחנו חמקנים כפייתיים מדיונים ציבוריים על איך יראה העולם שלנו, ומתעלמים מהעובדה שהתהוות העולם המודרני היא מעשה ידי אדם, היא בידנו. אנחנו יכולים להחליט למשל מה אנחנו מרשים או לא מרשים לעשות עם ידע שנרכש כדי לרפא, ולשאול מה נחשב לריפוי.

השאלות שנעדרות משיח הרפואה הן דווקא השאלות הגדולות: מהם גבולות השימוש ברפואה? מה תפקידה האמיתי של הרפואה המודרנית: לרפא, לתקן? לעצב את החברה האנושית על פי סטנדרטים חולפים המשתנים בהתאם לרוח התקופה?

כל אלה הן שאלות שחשוב שכל הורה יעצור וישאל את עצמו כי הן חלק ממה שיעצב את העולם לתוכו יוולדו, יצמחו ויחיו ילדיו וצאצאיו והוא עצמו. כשאנחנו מתחמקים מהשאלות הללו אנחנו מניחים את האחריות לפתחם של הרופאים שנאלצים להכריע באופן החורג מתפקידם בענייני מוסר וערכים, עניינים שהציבור אמור להכריע בהם.

"להציל" את הילדים

ההתעלמות מהיעדרותו הבוטה של שיח ציבורי כזה והויתור עליו, מניחים לפרוייקט המודרנה להתנהל על פי עקרון מנחה אחד: הפרוגרס, הקידמה. עיקרון שהוא המהות והערך העליון של העולם המודרני. להתקדם, להתקדם, להתקדם. להתקדם לאן?

סוגיית הפרעת קשב וריכוז ומתן הריטלין כ"תרופה", כפתרון להפרעה, היא דוגמה מצוינת להכרח לקיים דיון ציבורי רחב ונוקב טרם המדע מורשה לעצב את מה שמתאים להיות אידיאל אנושי בנקודת זמן מסוימת.

הפרעת קשב וריכוז הוגדרה וזוהתה רק בשנים האחרונות. אוסף התכונות האופינייות נוסחו כהפרעה כי הן מפריעות לאדם הנושא אותן להתאים למה שמצפים ממנו ולסביבה - כי הן לא מתאימות לצרכי הקולקטיב (לפי שעה). שונות ואחרות לא מתאימות להתאגדות האנושית בת זממנו - זו המקדשת ציות, דיוק, ריכוז במשך שעות, ויכולת להתנהל בקצב המשרת את הקידמה.

כל הורה רוצה שילדו יתאים למדדי האושר וההצלחה שהם תמיד בהתאם לרוח התקופה. כל הורה רוצה שהילדים שלו ירצו את המורים, אחר כך את המעסיקים, שיהיו ילדים שמרוצים מהעולם והעולם מרוצה מהם. כדי "להציל" את הילדים וההורים מתיסכול מתמשך, מחוויה של כישלונות רצופים וחוסר הצלחה, תרמה הרפואה את הגדרת אוסף התכונות הספציפיות כהפרעה, סוג של מחלה, ולטיפול במחלה נדרשת תרופה.

שימוש בריטלין כפתרון ואולי אפילו כהבטחה להתאמה לקריטריון האידאל הנדרש הפך את ההפרעה הזאת למחלה להמונים. מחלה אופנתית שכל מי שסוטה ולו במעט מתוקף היותו אנושי, מהסטנדרט, ממהר לחסות בצילה.

אם היינו ציידים

כולם הרי רוצים להשיג ולהצליח, להתאים למה שנחשב למוצלח. כך מבלי לשים לב הנחנו לרפואה לתקן, להעדיף אוסף תכונות אחד על פני אחר. לא עצרנו לחשוב מה מפסיד העולם, מה אנחנו מפסידים מטשטוש השונות, מצמצום תווך השוני בין הפרטים.

שכחנו לשאול איך תראה האנושות בלי גוונים אנושיים, בלי יתרון השונים הנחשבים לפי שעה ללוקים בחיסרון. רק לפי שעה. בעולם אחר תכונותיהם של בעלי הפרעת קשב וריכוז הן יתרון מובהק. תכונות שהתאימו לציידים, ללוחמים למשל.

הראיה לכך שניסוח התכונות כיתרון או חיסרון משתנה בהתאם לפרמטרים שאנחנו קובעים לפי צורכי השעה היא ספר הפרופיל הצבאי. במשך שנים למוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז הורידו את הפרופיל הצבאי. היום כשהתברר שבעלי ההפרעה הם לוחמים מצויינים ותכונותיהם הן יתרון בשירות הצבאי - ספר הפרופיל שונה מיד. עכשיו הם לא פגומים. הם זכאים לפרופיל 97.

אבל כל עוד גיבורי התקופה הם אנשי ההיי-טק והמחשבים, ולא ציידים ולוחמים, נטיית הלב ההורית היא לעזור לילדינו להיות גיבורי התקופה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהריטלין הציל לא מעט ילדים מתחושת כישלון ומדמוי עצמי נמוך במיוחד. הם בכל זאת חיים כאן ועכשיו.

אבל לא צריך לדמיין איך הם היו חיים בעולם אחר. זה לא עולם דמיוני. זה תלוי בנו. האחריות שלנו היא לעצור ולחשוב מה המחיר ומי ישלם אותו וחובתנו לדרוש דיון ציבורי הולם כי בסופו של יום זה העולם שלנו, האנשים, ולא של הישגי המודרנה. אנחנו אמורים לקבוע מה יהיו גבולות השימוש בהישגים הללו של הרפואה ולא שההישגים והקידמה יקבעו את הגבולות שבתוכם נחיה.