מה שלא טוב לאברי גלעד

האם הפרעת קשב וריכוז היא אופנת המונים, או צרה צרורה שמעכירה עד מאוד את חייהם של הלוקים בה? האם ריטלין היא תרופת פלא, או שמא נסיון של חברה משגינית, מצליחנית וחובבת-ציות לכפות אחידות על כו-לם ובכך לבטל את ייחודיותם ותכונותיהם המרהיבות? אלה השאלות שגל גבאי יצאה להתמודד איתן בפרק השני של הסדרה "מישהו מטפל בך?", והשבחים הראשונים שצריך לחלק לה נוגעים באיפוק ובנסיון לשמור על שיקול דעת בסוגיה טעונה מבחינה רגשית: צריך לקוות שלמרות הרייטינג המזערי, המשדר הזה יקטין במידת מה את הנזק המתמשך והמהדהד שגורמים אנשים חסרי אחריות כמו אודטה, או כנופיית הסיינטולוגים, במתקפות תקופתיות על הריטלין.

אבל התקווה תהיה מוגזמת, ולאו דווקא בגלל בעיית הרייטינג. גבאי נעה בקורקטיות ובאיפוק בין המומחים המתבקשים,

ואפילו תרמה לפרק הזה היבט אישי ודרמטי – גם היא, מתברר, סובלת מהפרעה כזו, כפי שאפשר היה לגלות אחרי מבחן TOVA שנערך לה. ביצועיה אחרי נטילת ריטלין השתפרו. היא לא סיפרה לצופיה אם תתמיד בנטילת התרופה, ואם לא – מדוע, ובכך עיקרה גם את מרכיבי הדרמה וגם את האפקט המציצני של סיפורה. במקומו בחרה להבליט את סיפורו של אברי גלעד, שניסה וטוען שריטלין הוא חווית סמים רעה, עבורו. לא כל הצופים יודעים מהי חוויה כזו, כנגדו של גלעד לא הוצב אפילו בוגר אחד שהתנסותו בריטלין חיובית, והדבר תרם לחיזוק הרושם הכללי המטריד שעלה מן המשדר: למרות נחרצותם של המומחים, הפרעת קשב וריכוז נראית בו הרבה פחות חמורה ובעייתית מכפי שהיא באמת – אם רק נחשוב אחרת ונשנה את פניה של החברה שאיננה מעוניינת בחריגים.

אוסף של תכונות מיוחדות

רוב המשדר התנהל בדרך סלולה ובטוחה בין משפחת לוי מקיבוץ דביר, שחמשת ילדיה אובחנו כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, כולם נטלו ריטלין (רק הבת החיילת הפסיקה, ותשוב לתרופה כשתשוב ללימודים), וכולם מוכנים להעיד שבלעדי הריטלין חייהם היו טובים פחות, הישגיהם נמוכים יותר ויכולתם לקיים חיי משפחה וחיי חברה תקינים, פחותה בהרבה. אם המשפחה השוותה את הריטלין למשקפיים ללוקים בראייה או לאינסולין לחולי סוכרת, רמזה על קיומם של שרלטנים אלטרנטיביים שהוסיפו מפלסים לבתיהם בכספים שגבו ממנה תמורת הבטחות לטיפולים שונים, ולא אמרה דבר על הנטל הנפשי, הכלכלי או החברתי שמשפחה כמו שלה נאלצת לעמוד בו יום יום. אופז לוי בן התשע נוטל ריטלין, אבל המשדר לא חשף במידה מספקת את התזזיתיות ובעיות ההתנהגות שהובילו לאבחנה שלו. הוא נראה כמו סתם עוד ילד אנרגטי וחביב.

אחיו הבוגרים לא נשאלו מספיק על הכשלים בחייהם לפני התרופה. הורים אחרים, פחות נחושים מבני משפחת לוי, לא נשאלו על מציאות חייהם במחיצת ילד שאובחן כלוקה בהפרעה: המתח והחרדה המתמידים לשלומם של ילדים אימפולסיביים לעילא, נוחים לכעוס, אלימים, מתוסכלים, דחויים חברתית, גרויים ומתגרים מתועד היטב במחקרים. לא שמענו עליהם אצל גבאי.

שורה של מומחים גויסו לנתח את ההפרעה ואת דרכי הפתרון: ד"ר עדי אדר, שאבחן יותר מ-10,000 ילדים ומבוגרים, נתן בידי גבאי תחמושת לטיעון שמדובר בעצם בצבר תכונות שמזהים אצל מנהיגים ומובילים, תכונות שאפילו יכולות לסייע לבעליהן להיות צייד מצויין. האמנם? צייד יעיל אינו זה שמסתער על הממותה לפני כולם, אלא זה שיודע לשבת יפה ובשקט מופתי במשך שעות ארוכות, להימנע מתנועה או ממחוות שיסגירו אותו לטרפו: בדיוק מה שילדים שאובחנו כלוקים בהפרעה אינם מסוגלים כלל לעשות. המומחה לא עומת עם הבעייתיות בטיעון שלו.

מנגד, ד"ר איריס מנור, שערכה לגבאי מבחן TOVA, הכלי הדיאגנוסטי האמפירי היחיד בתחום, לא נשאלה כלל על המלצותיה להמשך. מוטי מורל, שהובא למסך על תקן של מתנגד לריטלין, העלה את הטענה הדבילית שהפרעת קשב וריכוז בכלל אינה בעייה כי אי אפשר לגלות אותה בבדיקת דם. גבאי לא התעמתה עימו ולא טרחה לציין שיש המון הפרעות כאלה: גם הפרעת מצב רוח – כמו דיכאון, למשל, היא בעיה כזו. לטענה של מורל, שרק ההדרדרות במערכת החינוך אשמה ביצירתם של ילדים שאינם מקבלים סמכות, לא הובאו סימוכין או מתנגדים.

לשיטתו של אברי גלעד, בכל מקום עבודה חדש אליו הוא מגיע, הוא מסביר לעובדים שיש להם בעיה איתו: הוא תובע שקט מוחלט סביבו, הוא תובע – ומקבל – מידע שמותאם ליכולות הריכוז שלו. כמה מן האנשים שלא אובחנו נכון, שבילו את חייהם המערכת החינוך ובבית בחיכוכים מתמידים ובתסכול מתגבר והולך, יכולים להרשות לעצמם את המותרות האלה?

כשגבאי הלכה לבדוק את שיטות הטיפול המוצעות לצד ריטלין – כי התרופה היא רק תחילת הדרך בטיפול – דווקא אז התמקדה בקיצוניות: "בית ארזים" הוא מועדונית אליה מגיעים ילדים שנדחו בכמה בתי ספר, בעיקר בשל התנהגות אלימה במיוחד. המקום אכן מדכא – כך אפשר היה להתרשם מסבב "משוב התנהגותי" שמדריכה מונוטונית מעבירה לחניכיה: "התייחסת בכבוד? שמרת על גבולות הגוף? עזרת לזולת?" נשמעו שוב ושוב בצידם של הנהונים צייתניים ופעיות זעירות של החניכים. לשם האיזון, ראיינה גבאי ילד אחד מן החניכים. הצרה עם מרואיינים בני עשר היא, שלא תמיד הם יכולים לספר למצלמה בדיוק למה הם מתכוונים כשהם אומרים"בבית ספר עשיתי טרור".

לטענה שהפרעת קשב וריכוז היא "אוסף של תכונות מיוחדות" לא הובאו סימוכין בשום שלב של התוכנית, ובכל זאת היא חזרה ונשמעה, במובלע או בתקיפות. העובדה שבבית ספר אחד יש יועצת חינוכית אחת שהכריחה משפחה של עולים חדשים לפטם ילד בריטלין איננה מעידה דבר על יחסה של מערכת החינוך לתרופה. הטענה שהמערכת ממהרת לאבחן ולתייג נשמעה, אבל לא הוכחה.

ייתכן שהבעיות במשדר נובעות מסד הזמן הקצר שהוקדש לו, אבל לא נשאלו בו כמה שאלות חשובות: עד כמה יכולים גורמים סביבתיים באמת לסייע לילדים הלוקים בהפרעה או להחמירה, עד כמה תורמים החיים במסלול המהיר המשופע כל כך בגירויים לטף לחשיפתה לאור, מדוע המדינה איננה מציעה לאזרחיה נמוכי-הקומה מסלול אבחון שימנע מתאבי בצע ושרלטנים, ומה באמת עושה מערכת החינוך חוץ מלתייג ולמשטר את נתיניה הקטנים. כך, נותרה באוויר משאלת לב רומנטית ולא רצינית על חברה אחרת וחיים אחרים ותכונות מיוחדות, שלא ראינו במשדר הזה. אפילו לא אצל אברי גלעד.