פוטנציאל לא ממומש
לכאורה יש ב"התמונה מסתכלת עלי" כל מה שצריך: סקס, צבא, דתיים, חילוניים ומשפחות לא מתפקדות. אבל בסופו של דבר אביעד גבעון לא הצליח ליצור יותר מסקיצה עם פוטנציאל
את "התמונה מסתכלת עלי" קראתי פעמיים. לא משום שמדובר ביצירה ספרותית מורכבת כל כך, אלא מפני שבקריאה ראשונה רציפה הוא משאיר טעם לא נעים של התחכמות, שרק בקריאה שנייה, סלחנית יותר, שאינה דולקת ומתנשפת בעקבות העלילה, הוא מתפוגג. בקריאה שנייה אפשר להתעלם מן ההתרחשויות הצפויות, מן הקול הנשי הלא מדויק ומן ההתרחשויות הצפויות למדי, ולהבחין כי בין החריקות האלה נרקם סיפור שיש בו לא מעט חן וחום אנושי.
אביעד גבעון בחר לכתוב את רומן הביכורים שלו מפיה של חיילת, צעירה פגיעה ומבולבלת, המספרת על חייה בגוף ראשון, במה שאמור להיות מעין מחברת-יומן. בפתח הסיפור היא כמעט נדרסת על ידי ג'יפ צבאי בבסיס שבו היא משרתת, והיא וקוראיה גם יחד תוהים האם מדובר בניסיון התאבדות או ברגע של מצוקה וקריאה גדולה לתשומת לב. בהמשך היא מתארת את פגישותיה עם הפסיכולוג, את יחסיה עם גברים שונים, את בית הוריה ואת מערכת היחסים המורכבת עם חברתה הקרובה, שכמוה, גדלה בבית דתי וזלגה ממנו באיטיות, וללא רגע מובחן של שבר אידיאולוגי, אל החיים החילוניים.
כל אלה מאפשרים לגבעון לבנות סיפור צבעוני ולכאורה מאוד פרובוקטיבי: יש בו סקס, כי הגיבורה שלו מוכנה לשכב עם כל מי שמעניק לה רגע אחד של חמימות, ולעתים נדמה שהיא משוכנעת שעתה, כבחורה חופשית, מטרתה בחיים לשכב עם כמה שיותר גברים; יש בו צבאיות, אותה צבאיות אפורה, שמנונית ומייאשת המוכרת לכל מי ששירת בצה"ל, מבלי לבלוע קודם תרכיז של הרואיות מיתולוגית; יש בו משפחות בלתי מתפקדות, עם כל השקרים והאכזבות המתחייבות ויש בו מין ניסיונות זעירים לעמת את העולם הדתי עם זה החילוני. אלא שגבעון נוגע בכל אלה בנגיעות רכות וחפוזות בלבד שלא מאפשרות לו לבנות דמויות מעניינות או להעניק לגיבורה שלו הזדמנות לצמוח, ללמוד ולהשתנות.
מסע ההתבגרות המזורז שעוברת גיבורת הסיפור עובר בתחנות שיכולות היו להיות טעונות ומסעירות מאוד. היא מתעמתת עם הוריה, שופטת מהצד את אחותה שנותרה דתייה, בודקת את יחסיה עם חברתה הקרובה ולבה נשבר (ובמשפט היפה ביותר בספר, גבעון מלמד אותה להבחין שגם כשמישהו אומר לך דבר אחד, יש שגופו מבטיח לך בדיוק את ההפך), היא מנסה להגשים חלום של לימודי משחק בניו יורק, מתגלגלת למערכת יחסים אלימה ומנסה שוב להתאבד. אלא שמשהו באופן המרפרף והממהר שבו כל ההתרחשויות האלה מטופלות מקטין מכוחן, ומעניק לסיפור פסקול של סרט נעורים, במקום של דרמה עמוקה יותר.
לחלק גדול מהתחושה הזו אחראית הכתיבה. גבעון הוא כותב מוכשר, ויש בספר כמה פסקאות ממש מעוררות התפעלות. מצד שני, הדמות הנשית הדוברת אינה מאוד אמינה, וגם הניסיון לצייר אותה כחסרת מודעות לעצמה לא תמיד מצליח, משום שגבעון עצמו מאפשר לה הבלחות של מודעות מפתיעה ורגעים של כמעט ציניות, בעיקר כשהיא מנתחת בהגיגיה את מעשיהם ותחושותיהם של אחרים בלשון ובראייה שלא מתאימים לנאיביות שאמורה הייתה לאפיין אותה.
יש ב"התמונה מסתכלת עלי" גם רגעים צובטי לב, בעיקר אלה שבהם הגיבורה מנסה לפענח את יחסם של גברים עמם שכבה אליה, ויש בכתיבה שלו משהו חינני גם אם לעתים מתחכם, אלא שנדמה כי מדובר בסקיצה, רעיון ראשוני לא רע, שאותו אפשר היה להעמיק ולפתח, כדי שיהפוך לספר קריא של ממש.
"התמונה מסתכלת עלי", אביעד גבעון, אחוזת בית ספרים, 187 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
"התמונה מסתכלת עלי". נגיעות רכות וחפוזות
עטיפת הספר
מומלצים
