ברק בעיניים
מישהו חייב לקבל בקרוב החלטות קשות, החלטות נכונות. אפשר שיש ראויים ממנו, אך הוא המוכשר מכולם
אהוד ברק חזר לפוליטיקה כדי להילחם וכדי לנצח. אני סומך על ראש אמ"ן לשעבר שבדק את סיכוייו היטב, ועל ה"קילר אינסטינקט" שלו, שיגמור את הקרב כשהכתר על ראשו - או לפחות, שייתן ליריביו קרב הגון. יש לא מעטים שמעקמים את אפם. אני, לעומת זאת, מקבל זאת בברכה. אפילו בשמחה. דומני שהוא האיש הנכון במקום הנכון.
בטוח שהוא למד שאם ימשיך לדרוך על אנשים בדרכו למעלה, הם ימתינו לו, שוטמים ונוקמים, בדרך למטה. אני סבור שראוי היה שיישב עוד קדנציה ליד שולחן הממשלה, כשר ביטחון למשל, טרם שישב על כס הקברניט. אפשר שהוא זקוק לעוד ניסיון, כדי שיגיע לתפקיד כשהוא בשל יותר. ייתכן מאוד שהוא זקוק לעוד כמה שנים של עבודת צדק, בהן יפנים שראש הממשלה הוא רק ראשון בין שווים. אולם לצערי, השעה דוחקת.
קל שלא לאהוב אותו. יש לו, לאהוד ברק, רשימה ארוכה של שונאים, אותם רכש ביושר. הוא לעתים יהיר, מתנשא וממעט להתייעץ. דומני שהוא מיתן את התכונות הללו לא מעט. שהתבגר, שהפנים את העובדה שלהבדיל מהמערכת הצבאית - שם העיקר הוא לקבל את ההחלטה - הרי שבמערכת האזרחית, קבלת ההחלטה קלה יחסית לקשיים הצפויים ביישומה.
אני חושש שהוא טרם סיגל לעצמו את הרגישות הציבורית הדרושה, כפי שבא לידי ביטוי בקניית הווילה בכפר שמריהו. אני לא
תזכורת הפוכה
מכת ברק
ח"כ גדעון סער
לא היה ראש-ממשלה ושר ביטחון שהחליש את ישראל יותר, בסדרת טעויות אסטרטגיות שעד היום משלמים עליהן
זוהי שעה קשה לישראל, שעת חירום. הבחירות האחרונות היו בעיקר "חברתיות", שהיו אמורות לפתוח עידן חברתי - נושא חשוב מאין כמוהו. חיוני. אולם המלחמה חשפה מציאות אחרת, קיומית ממש. מדובר כאן בשמירה על החיים עצמם. איראן בדרך לפתח פצצה גרעינית, וראשה מאיים להשמיד את מדינת ישראל. כבר לא מדובר על החזרת ישראל לגודלה הטבעי, אפילו לא על שיבת הפליטים, אלא על חיסול, מצמרר ככל שיישמע. מישהו אמור לטפל בנושא הזה. יש צורך בקברניט חכם, אמיץ ושקול. אינני רואה אדם מתאים יותר מברק, להידרש להכרעות הקשות.
יותר מפרץ, יותר מאולמרט, יותר מנתניהו
צה"ל הוכה בלבנון. אמנם, היו לו כמה הישגים, שהתקשורת והאכזבה נוטים לשכוח. ובכל זאת, צה"ל הגדול התכתש ארוכות מדי עם גופים צבאיים קטנים מדי. כושר ההרתעה נפגע קשה, הציבור נבוך והביטחון האישי נסדק עוד יותר. מישהו חייב לנער את הצבא, להכין אותו מול חיזבאללה, שהפך בעקבות המלחמה להיות מיומן יותר, מעודד יותר. לצורך כך צריך מישהו שמבין בביטחון, אישי ולאומי. מישהו שמנוסה ומצוין בכך יותר מפרץ. יותר מאולמרט. יותר מנתניהו.
זוהי איננה רק שאלה של מהות, אלא גם של תדמית. הציבור שומע את ברק מדבר, ורואה לנגד עיניו את הלוחם המתולתל, חבוש חליפה של טכנאי מטוסים, דורך על גופתו של המחבל ההרוג בפתח מטוס "סבנה". לעומת זאת, כשהוא שומע את עמיר פרץ, גם כשהוא מדבר דברי טעם, הוא משווה לנגד עיניו את מנהיג הפועלים נושא את המגאפון. אכן, גם המגאפון חשוב. מישהו צריך לשמור על זכויות החלשים. מישהו חייב לדאוג שבתקציב תהיה גם חמלה. עמיר פרץ יכול לעשות זאת. חזרתו של ברק אינה אומרת שעליו ללכת. יש לפרץ הרבה מה לתרום. אך די לו בכתר החברתי; עליו להניח כתר ביטחון מידיו. אנו זקוקים לו, ליד שולחן הממשלה, משפיע בשדה שהוא מבין בו באמת. אין כמוהו לטפל בחולה הזקנה מהמסדרון, שאני בספק עד כמה היא באמת מעניינת את ברק, אולם מישהו אחר חייב לטפל באתגר הסורי.
אסד הצעיר קורא לשלום. זה אולי טכסיס, אולי הטעיה, אך ייתכן מאוד שזו באמת החלטה אסטרטגית. מישהו חייב לבדוק באמת, אם אין אפשרות להקים כאן ציר אמיתי שיחסום את איראן. מישהו חייב לוודא שלא נחזור על הטעות של גולדה מאיר, שהסבירה לשליח האו"ם יארינג שיש בעם קונצנזוס שלא לוותר על אחיזתנו בסיני גם תמורת שלום. היא צדקה. לא היינו מוכנים. אהבנו את סיני והיינו שיכורים מכוח. העדפנו את ההתיישבות על האופק החדש. היינו זקוקים למלחמת יום הכיפורים כדי להסכים לשלום עם מצרים. מצמרר לחשוב למה אנו זקוקים כדי להסכים לשלום עם סוריה.
אכן, לשלום עם סוריה יש תו מחיר, שבגין קבע כבר בקמפ דייויד. רמת-הגולן התחילה כאמצעי והפכה למטרה. משמירת ביטחונו של עמק החולה, הייתה ההתיישבות בגולן לעיקר. מישהו יהיה חייב לבחור, לאלץ אותנו לבחור - טרם שיבחרו בשבילנו. אכן, המחיר יהיה כבד. נזדקק ליותר מדור כדי להעלות ארוכה לפצע שידמם. אולם אין כאן בחירה בין תפל לעיקר, אלא בין חשוב מאוד לחשוב עוד יותר.
מישהו חייב לטפל באתגר הפלסטיני. ברק הפסיק את התהליך של אוסלו, שוויתר על נכסים תמורת כלום. הוא התנגד לכך שאנשי אקדמיה, מלומדים ככל שיהיו, יסתובבו בארמונות באירופה ויבטיחו הבטחות שעומדות בניגוד גמור למה שהשמאל הבטיח במשך שנים: שטחים תמורת שלום. ברק היה מוכן להרחיק לכת. הוא היה הראשון שהעז להעלות את ירושלים על ראש שמחתו. לפני שמעון פרס, אפילו לפני מרצ. לימים, כשייכתב הספר המלא על תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, שמו של ברק יהיה רשום לצד הסדר הקבע. הוא התבונן להם בפנים, לתוך הלבן בעיניים. הוא דרש לדעת קודם כל עם יש עם מי לדבר. בשלב ההוא עוד לא היה. הפלסטינים התקפלו נוכח האתגר. שבויים בחלום. עוד לא קם להם בן-גוריון משלהם. אני חושש שהם אינם בשלים עדיין. אבל ייתכן וכבר הגיעה השעה.
גם כאן מישהו חייב יהיה לקבל החלטות קשות. חשוב מכך, את ההחלטות הנכונות. השאלה היא איננה רק מי ראוי יותר להוביל את המדינה, אלא מי מוכשר יותר. אפשר שישנם ראויים ממנו, אולם ברק הוא המוכשר מכולם. אין חולקים, לא על חוכמתו ולא על אומץ לבו. אני מקווה שהוא למד שאנשים, להבדיל משעונים, אינם מכשיר שאפשר לפרק, להרכיב ולהתאים לצרכיו; שלא רק המטרה היא החשובה, אלא גם הדרך. אינני שומע פעמי משיח. עוד צפויות לנו אכזבות. גם מברק. אך אני מאמין שבשבע השנים שחלפו מאז הדחתו, למד את השיעור והוא כשיר לאחוז במושכות. זה מגיע לו. זה מגיע לנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
