יופיו של החטא
"מוסר הוא דבר סקסי", מבטיח פרופ' אביעד קליינברג, שכתב ספר על שבעת חטאי המוות של הנצרות. אז הנה, נתנו לו לדבר על מוסר, ויצא באמת סקסי. תבדקו
"מוסר הוא דבר סקסי", אומר פרופ' אביעד קליינברג. ואכן, כולם אוהבים להתעסק בחטאים - להתרגש, להזדהות. מעשים טובים הם סתם משעממים. אנחנו רוצים לקרוא על החטאים שלנו כי גם אנחנו חוטאים ומתלבטים ומתביישים. על עטיפת ספרו החדש של קליינברג מופיעה פרסומת לתכשיר לניקוי חטאים. "התשוקות שלנו משאירות כתמים", הוא אומר, "ולפעמים אנחנו רוצים למחות, לא את מה שגרם לנו להשאיר את הכתם, אלא את העקבות..."
הספר "שבעת החטאים" שרואה כעת אור בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים הוא ניסיון מעניין, משעשע וקריא להפליא לחשוב מחדש על החטאים והתשוקות שלנו דרך שבעת חטאי המוות של הנצרות - עצלות, קנאה, תאווה, גרגרנות, רדיפת בצע, זעם, גאווה, וקליינברג מוסיף גם צדקנות.
בראשית הספר כותב קליינברג כי על חטאים אפשר לכתוב רק באופן אישי. "זה קשור לכנות", הוא מסביר. "הכתיבה שלנו, האקדמאים, היא לעתים קרובות מדי כתיבה מכוערת, מנוכרת ומנכרת. וההפרדה בין כתיבה אישית לכתיבה אקדמית היא הפרדה לא נכונה. אנחנו שם בתוך הטקסטים שלנו, מוטב שנודה בזה כבר מן ההתחלה. כבר בספר הראשון שלי חשבתי שמן הראוי שההיסטוריון יחשוף את הדעות הקדומות המקצועיות שלו, כי הרי אנחנו לא באמת נעים בעולם אובייקטיבי לחלוטין. אני חושב שכאשר הדיון הוא בגרעין הקשה שממנו כל הדברים יוצאים - להתנהג כאילו אתה לא מביא את עצמך לתוך העניין נראה לי כסוג של צביעות. אני לא הצופה מהמאדים. אני לא מנסה לטעון שהדברים שאני עוסק בהם בספר לא נוגעים לי ואפשר לראות את זה בטקסט עצמו. רדיפת בצע, למשל, לא לוהטת בעצמותיי וגאווה לעומת זה תמיד אורבת לפתחי. הדיון שלי בראשונה הרבה יותר מנוכר מן הדיון בשנייה. יש נטייה טבעית להבין יותר את אחיך לחטא".
היהדות מכירה בתשוקות
אביעד קליינברג, מומחה לתולדות הנצרות וחוקר דת באוניברסיטת תל אביב, שתרגם לעברית את "וידויים" מאת אוגוסטינוס, רצה תמיד לכתוב על שבעת החטאים. "הרעיון של 'שבעת החטאים' הקסים אותי. זאת לא רשימת החטאים המופיעה בספרי חוק. לא מדובר כאן בקביעה שאם אתה מקושש עצים בשבת, העונש הוא כזה וכזה. חטאי המוות הם ניסיון למפות את התשוקות האנושיות. ניסיון להסתכל על האדם כמכלול מורכב, שמצד אחד יש בו אינטלקט ומן הצד האחר הוא סדרה של תשוקות. זה נראה לי מרתק".
למה דווקא החטאים האלה מרכיבים את הרשימה?
"ברשימה המסוימת הזאת של חטאים יש אלמנטים אוניברסליים. אין חברה שאין בה קנאה, תאווה או גאווה בצורה כזו או אחרת. הם מבטאים גם נטייה של המערב להתייחס אל הגוף ואל החומר בחשדנות מאוד גדולה, ולראות מתח בין התביעות של הגוף לתביעות של הנפש. רשימת חטאים בודהיסטית, למשל, היתה נראית אחרת".
ורשימת חטאים יהודית?
"זה לא מקרי שאין רשימת חטאים יהודית. היהדות היא דת משפטית ויש בה כמובן רשימה אינסופית של עברות ועונשים עליהן. יש פחות חרדה מן התאוות כאיום קיומי מאשר בנצרות. אחת הסיבות לכוח וגם לחולשה של הנצרות היא שיש בה מצד אחד תשוקה מאוד גדולה לטוהר מוחלט, ומהצד האחר היא דת שעושה פשרות רדיקליות עם המציאות. היית מצפה שעם תפיסת עולם כמו של ישו ותלמידיו, האנשים האלה יישבו להם סגורים במנזר, אבל בעצם אין דת יותר מעשית, אגרסיבית ומעורבת בכל דבר מהנצרות. המתח הזה יצר תחושה מאד חזקה של כישלון מוסרי. הנצרות בנויה על חטא - עלינו ככישלון, כקדושים שלא עלו יפה. לעומת זאת, היהדות היא מלכתחילה דת של פשרה. היא מכירה בקיומן של התשוקות ולא מבוהלת מהן. חכמים חיים טוב עם התשוקה והגאווה שלהם. הנצרות נראית לי יותר מעניינת משום שהיא חיה עם סתירות ואינה זחוחה ושבעת רצון בתוך עולמה. היא בלעה את האימפריה הרומית ומאז היא חיה עם צרבת תמידית. צרבת מעניינת אותי".
ולמה שקרים, למשל, לא נכנסו לרשימה?
"האנשים שהכינו את הרשימות נטו להעלים עין מן החטאים שלהם. השקר, הולכת השולל, ההונאה, זו המידה האופיינית למנהיגים בעולם הזה - להבטיח הבטחות שאתה לא יכול לעמוד מאחוריהן, להבטיח גן עדן וגיהינום, לטעון שאתה יותר צדיק ממה שאתה, לטבול ושרץ בידך".
לא פשוט לגבש היום תפיסה מוסרית, איזו תפיסת מוסר אפשר לחלץ מהספר שלך?
"אני מוקסם בעיקר משלושה דברים בתפיסה המוסרית של הסטואיקנים. ראשית, שמוסר הוא לא רק זכויות אלא גם חובות. כלומר, להגיד 'זה מגיע לי, וזה בסדר כל זמן שאני לא פוגע באנשים אחרים' נראה לי מערכת לא מוסרית מספיק. מוסר הוא קודם כל חובות עצמיות - מה אתה אמור לעשות כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. שנית, זאת העובדה שגם אם אתה יודע שאתה לא תצליח לעשות את המשימה הזאת עד הסוף, אין לך פטור מעשייה. אתה צריך לעשות דברים לא מושלמים. אתה צריך לנסות לתקן את המעט שאתה יכול לתקן. שלישית, עשיית הטוב אינה סחר חליפין. אין פרסים, גם לא מלכות שמיים".
ולפי מה מחליטים מה הדבר הטוב לעשות? מה שטוב בעיני יכול להיחשב רע בעיניך.
"מצד אחד אי אפשר להתעלם מן הצרכים ומן החולשות של אחרים, ומצד שני אם אתה מנסה כל הזמן רק להיות רגיש לאחרים אתה נהפך לחסר עמוד שדרה, ואז אין לך שום עמדה ואתה לא יכול לעשות שום דבר טוב. אם, למשל, אני רואה איש מרביץ לילד ועל פי אמות המידה שלו זה בסדר גמור להרביץ לילדים, זה אפילו מוסרי - 'חוסך שבטו שונא בנו', אני מתערב ועוצר את הדבר הזה משום שיש לי תפיסה משלי ואני לא מוותר על התפיסה הזו. אבל צריך להיזהר לא לגלוש ממוסריות לצדקנות. עשיית הטוב כרוכה גם בתהליך של ביקורת עצמית על המעמד והעמדה שלך".
חטא התאווה או חטא הגאווה
למה אנחנו חוטאים? קליינברג כותב שאנחנו חוטאים בגלל הבדידות, החולשה והייאוש ולא משום ש"יצר האדם רע מנעוריו". "'יצר האדם רע מנעוריו' זו אמירה ריקה", הוא טוען. "אני חושב שהאדם הוא לא רע מנעוריו ולא טוב מנעוריו. טוב ורע הם מונחים חברתיים שלא עומדים בפני עצמם. הרמב"ם דן בסיפור עץ הדעת - האם לפני שאכלו ממנו היו אדם וחווה חסרי דעת? לא יכול להיות. לא הגיוני שהאל ברא את הזוג הראשון במצב של טיפשות. אלא מה? לפני שאכלו הם ידעו במונחי אמת ושקר. מה טוב היה ברור להם כמו שלנו ברור ש-2+2=4. אחרי האכילה, הטוב והרע נעשו עניין חברתי, תלוי הקשר. כשאני אומר שהמקור לחטאים שלנו הוא הבדידות והכאב והחולשה, אני מתכוון לתובנה החשובה של פרויד, שאנחנו נעים מאיזה גן עדן שאין בו תודעה, אין בו אחרים, שבו אנחנו מוקפים לחלוטין במים החמימים של אמא שלנו, החוצה אל תוך עולם שבו האחרים ממלאים תפקיד מרכזי. מתוך הטראומה הזאת נובע הצימאון הגדול של האנשים לחיבור, לביטחון, לכל הדברים שיעניקו להם מחדש את תחושת השלמות. חלק גדול מהמידות הרעות הוא ניסיון להשיג מחדש ביטחון: אם באמצעות כסף, אם באמצעות הקנאה שאומרת שהכול צריך להיות שלי, כמו שהיה אז. כל הדחפים הללו מבטאים את המצוקה הראשונית שמתוכה הכול נובע. כל זה, אגב, לא נותן הנחות לעושי הרע. העובדה שהרוע נובע ממצוקה היא הסבר ולא הצדקה".
העיתונים היומיים מלאים בחטאים. החל בנשיקה של חיים רמון ועד לירי של שי דרומי. בשיחה עם קליינברג על כמה מהחטאים שמככבים בחדשות בזמן האחרון, מתברר שהחטאים שלנו מושפעים לא מעט ממה שמכתיבה לנו הסביבה. על הנשיקה של חיים רמון אומר קליינברג: "אני לא חושב שמדובר בחטא התאווה, אני חושב שמדובר בחטא הגאווה. אני רואה פה אדם שאומר 'זה יעבור לי בשלום. אני יכול להרשות לעצמי לדחוף את הלשון בלי לבקש רשות'. אני חושב שכך רואה את זה רוב הציבור. הרי יש פוליטיקאים ישראלים שבוגדים בבני זוגם ובעיתונות מתייחסים לזה במידה רבה של סלחנות. אנחנו לא חברה פוריטנית בהתייחסות שלנו למין. אבל עניין התאווה ראוי לדיון. שווה לתת את הדעת על העלייה הפרועה של הפורנוגרפיה וחדירתה לתוך התרבות. הזמינות של תמונות וסרטים של מין בוטה היא תופעה חדשה שיש לה השפעה שעוד קשה לאמוד אותה. זה יוצר השטחה של התשוקה. יש עכשיו מודלים סטנדרטיים למה שבעבר היה לחלוטין אישי. המין עבר מן התחום של צנעת הפרט לרשות הרבים, למקום שבו הוא כפוף לחוקי ההיצע והביקוש של השוק. אם בעבר אנשים נמשכו לכל מיני מודלים כי לא היה מודל אחד שכולם הכירו, היום כולם חושבים על בראד פיט. זה תהליך שיצרה התקשורת בחברה המודרנית".
העיסוק האובססיבי בתקשורת במראה החיצוני של האישה מתקשר גם הוא בעיני קליינברג לעניין התאווה, ולאו דווקא לחטא הגרגרנות שאוסר על אכילה מופרזת. הדרישה להיות רזה וצעירה קשורה בעיניו להגדרה של האישה כאובייקט מיני זמין תמיד לתאווה. "בחברה המודרנית מגדירים את המשיכה כגורם המרכזי של ההגדרה העצמית. בעבר נשים שהגיעו לגיל הבלות פשוט יצאו מהמשחק. היום הן נתבעות להמשיך אותו עוד ועוד ובמידה רבה יותר מן העבר כך מצפים גם מגברים. האם אני עדיין מושכת? האם אני עדיין מושך? יש נכונות להשתמש בכל הכלים כדי להשיג את זה - אני אמתח קמטים, אשתיל שערות, אלבין שיניים - כל מה שיעצור את תהליכי הזקנה או לפחות את הביטוי החיצוני שלהם. גם הגרגרנות לא הייתה קשורה בעבר למראה חיצוני אלא לעונג. הבעיה היום היא לא הפקת עונג מן האכילה, אלא עיוות הגוף. אם אפשר היה לאכול המון בלי להשמין זה היה בסדר. הרעיון שלהפיק עונג מאוכל זה דבר פסול, נעלם. להפך, אנחנו רוצים לאכול גורמה, לשתות יין טוב".
ומה בדבר הביקורת נגד הנהנתנות, בעיקר בקרב הבורגנות האשכנזית שצמחה ממעמד העובדים, בנוסח "לא באנו ליהנות"?
"זה האתוס הציוני, שהיה אתוס סגפני. אצל ההורים שלי ללכת למסעדה היה בזבוז שאין לו הצדקה. אפשר לאכול בבית והאוכל של אמא יותר טוב. אבל אמא לא תגיד שאסור ליהנות מהאוכל. הבזבוז והראוותנות הם מה שהטריד את ההורים שלנו, לא הגרגרנות. דוד בן גוריון חי חיים צנועים בדירה צנועה, כי מנהיג נתבע לתת דוגמא להסתפקות במועט. את העודף, את הדברים המיותרים, שיש לך אתה צריך להשקיע בחברה. נדמה לי שזה נעלם. התרבות הגלובלית אומרת שצריכה זה טוב תמיד. צריכה זה הדבר הכי טוב והכי חשוב. לכן אנחנו ממציאים כל הזמן גירויים חדשים. הנאות הגוף הן לא פסולות כי רק הן מביאות להגדלת הצריכה. מה שמשמן את גלגלי המסחר הבינלאומי זה הגוף ולכן הגוף הוא טוב. לא באנו ליהנות? דווקא באנו. ליהנות. להוציא עיניים..."
אם כבר להוציא עיניים, העיסוק הבלתי פוסק במיליונרים, שרי אריסון, גאידמק, עוד לא הצלחתי להבין אם מדובר בקנאה או בגינוי על רדיפת בצע.
"קנאה היתה מידה רעה בחברות שהמידה הטובה ביותר בהן היתה הסתפקות במועט. בחברה הקפיטליסטית לא רק שזו לא מידה רעה, זו המידה הטובה. הקנאה היא מה שמזיז את גלגלי הסחר, כי אני רוצה שיהיה לי דשא ירוק בדיוק כמו שלך ומכונית כמו שלך ואישה שתראה כמו שלך. אבל זה קשור בסוג של הונאה. אחד השקרים של המערכת הקפיטליסטית הוא מיתוס שוויון ההזדמנויות. לכאורה כולנו ניצבים על אותו מסלול ואם אני הגעתי יותר מהר זה כי אני התאמנתי יותר, טרחתי יותר. אבל יהיה קשה לטעון שאם תעבוד נורא-נורא קשה תהיה ביל גייטס. כמה שלא תעבוד קשה, אם אתה לא הבת של תד אריסון, אין לך סיכוי להיות שרי אריסון. הדבר הזה מעורר תמיד מצוקה פנימית בתוך המערכת, כי זה חושף את השקר שלה. אני אומר בצער שברוב המקרים הבעיה של האנשים עם עושר פרוע אינה אי הצדק - הם לא אומרים לעצמם 'זה לא צודק שארקדי גאידמק כל כך הרבה יותר עשיר מאיתנו'. הם אומרים לעצמם 'למה אני לא כזה. אני רוצה גם'. רדיפת הבצע אינה חטא. אנחנו מעריצים את רודפי הבצע".
אז אולי החטא שלנו הוא שאנחנו נופלים בפח התשוקות של חברת הצריכה?
"אין רע בתשוקות כשלעצמן", מרגיע קליינברג. טוב שהשתחררנו מעול הדת שראתה בעינוגי הגוף דבר פסול. רק כדאי שהחטאים הקטנים שלנו יהיו באמת שלנו, ולא חלק ממכונה מסחרית משומנת. "כמה מאיתנו מסוגלים להתגבר באמת על הלחץ האדיר של החברה הצרכנית לצרוך בצורה סטנדרטית, כמו כולם, להשתוקק המונית למה שמיוצר המונית?" תוהה קליינברג. "הייתי רוצה שהתשוקות תהיינה אישיות. שכשאנחנו משתוקקים לא נשמע מהגרון שלנו את הקול של קריין הפרסומות. אני רוצה לשמוע את הקול שלי. אני חושב שהחברה עושה הכול כדי שזה לא יהיה אפשרי. חבל שמעבר לאמירה 'טעים או לא טעים' אנחנו לא חושבים לרגע מה לכל הרוחות אנחנו אוכלים ומי מאכיל אותנו".
לפנייה לכתב/ת 
