נהיגה סטייל אמריקה

מסלול המירוץ של האמפסטד , מיאמי, הוא מקום שכיף להיות בו. בכל יום כיף, והיום במיוחד. שורה ארוכה ונבחרת של דגמי ג'נרל מוטורס השונים עומדת לשירותי, ממתינה לסיבובי התרשמות קצרים. כל מה שאני צריך זה לבחור באיזו צורה אני עומד לבלות את השעות הקרובות על מסלול האספלט הנפלא.

חיים קלים, בחירות קשות

טוב, לא ממש. כי בעיקר מעניינות אותי מכוניות שאינן מגיעות ארצה. ולכן אני בוחר קודם כל בפונטיאק סולסטיס. והדבר הראשון שמפתיע הוא עד כמה היא יפה, מושכת, בולטת. העיצוב שלה משלב צעצועיות מוגזמת עם אגרסיביות בוטה, ונראה בעיקר כאילו יצא בזה הרגע מקופסת "מצ'בוקס". מצד שני, יש בה משהו מאוד אמריקני, שמזכיר את הקורבט המקורית. חרטום נטול פגושים עם כונסי אוויר נמוכים ופנסים מחודדים בקצוות, תפיחות גדולות מאחור שממשיכות את משענות הראש - פרטים נפלאים שמלמדים על מקוריות בריאה, ומייצרים משיכה עזה.

סביבת הנהג כאן מקורית, עם פלסטיק לא רע ביחס למקובל בארה"ב. תנוחת הנהיגה טובה, אבל המושב אינו מתרומם וקשה לכיוון. המקוריות האמריקאית מתבטאת כאן גם בכך שכדי לשנות זווית מסעד, יש צורך לפתוח דלת. מתי הם כבר יתאפסו על עצמם, החברה של הדוד סם? אולי כאשר יהיו תלויים הרבה יותר בייצוא, ולא רק בשוק הבית שמוכן לקבל את הפשלות האלה.

שילוב לראשון - כן, המכונית הזו ידנית... - ושחרור מצמד. יחידת כוח מוגדשת עם 265 כ"ס, שמשודרים ישירות לגלגלים האחוריים, מפתים אותי ללחוץ כמה שאפשר. ההגה כאן מהיר למדי, מפנה את המכונית כמעט בדרמטיות ויוצר תחושה שהסולסטיס מסתערת ברעב על כל עיקול. לפחות כאן, על מסלול המירוץ, נראה שאין לה חדות ודיוק בסגנון מיאטה. תנודות הגוף בכל זאת מורגשות יותר. מצד שני היא מרגישה הרבה יותר ברוטאלית-אמריקנית-שרירית-גברית, לטובה. היגוי יתר חינני? בלי שום בעיות.

בקטעים הישרים והקצרים יחסית של המסלול אני סוחט את המצערת, ומקבל בתמורה מהירויות אירופאיות בעליל. מנוע ה-2.0 ליטר, שמוכר לנו בבסיסו מגרסאות חזקות של אופל אסטרה, לא מתקשה כלל. פס הקול מתחלף מרעם עז בהאצה לפיצוצי "בקפייר" קלים בכל הרפיה. רעש לא שגרתי, בטח לא בעידן הפולטיקלי-קורקט, בוודאי לא בארה"ב.

אבל זו בעצם המכונית הזו. גם ידנית, גם רועשת, גם אגרסיבית בטעם של פעם. הייתי שמח לקבל אותה בארץ.

ולמשהו רגוע יותר

כדי להרגיע קצת את הדם, וגם כדי לתת למארחים האמריקנים שלי אפשרות לייצב את פעילות הלב, אני עובר לפונטיאק פתוחה אחרת, G6 קונברטיבל שחולקת פלטפורמה עם מאליבו. מכונית שהוצגה כבר לפני שנתיים, והייתה למעשה ראשונה להביא גג-קשיח-מתקפל לאמריקניות שוות לכל נפש. טוב, שוות בארה"ב.

כאן במיאמי היא לובשת אדום סמוק, ונראית טוב למדי. בפנים העסק כבר הרבה פחות מעודד. תנוחת נהיגה לא נוחה, בלם יד ובורר הילוכים שמתנדנדים לכל עבר. הנדסת אנוש לא מובנת, כמו אפשרות תפעול ידני סופר-מוזרה - כאילו כדי לצאת ידי חובה, שהרי ממילא איש בארה"ב לא משתמש באופציה -  לתיבה האוטומטית. או למשל העובדה שכאשר הרכב פתוח, לא ניתן לראות דבר מצג המידע, שכולל גם את מד המרחק. קיפול גג איטי להחריד, שנראה כמו הילוך איטי ביחס לבלט המוטורי לו אנחנו רגילים כבר. והכי גרוע, הגג תופס כאן כמעט את כל נפח תא המטען. מה יהיה?

יציאה לדרך לא הופכת למעודדת יותר, ומזכירה חיש קל כמה קשה לפצות על אובדן קשיחות המרכב אחרי הסרת הגג. וברור שזה בולט במיוחד במכוניות גדולות, עם בסיס גלגלים של 285 ס"מ. וברור עוד יותר שזה מורגש במכונית שמכויילת במקור להיות רכה מאד. קל להרגיש כיצד המרכב מתפתל ומתעוות כאן, ופשוט נכנע לכוחות הפיזיקאליים המופעלים עליו, גם בנהיגה רגועה לחלוטין. בעיקר זה בולט על שיבושים, בפניות, בכל מצב בעצם.

התחושה המנותקת מקבלת ביטוי נוסף ברעשים מיותרים, בהגה לא מדויק, שנלחם ללא הרף בידי הנהג, ומשדר רעידות לכל כיוון. אין ספק שהוא פשוט לא מצליח להתמודד עם מומנט הגבוה יחסית של מנוע 3.9 ליטר מוחלש (227 כ"ס, 32.7 קג"מ). מי שכן מצליח לרסן מעט את המלחמה הוא המשקל הכבד (1750 ק"ג), ותיבת ארבעה הילוכים (בלבד) העצלה.

כדי להמתיק מעט את הגלולה המרה שבלעתי הרגע, אני מדלג לעוד כמה סיבובים במכונית אחרת, שכלל לא ברור מדוע יוצרה עוד במקור. מעולם לא הבנתי מדוע צריכה פונטיאק גם גרסת קופה, אם כבר יש לה קופה-קבריולה, בעיקר כאשר מידותיהן זהות. אז נכון, הגג הקבוע מחזיר מיידית את הקשיחות החסרה, ומנוע ה-3.6 החדש - שמייצר יותר כוח ומרגיש מודרני יותר, 252 כ"ס, 34.7 קג"מ - משודך כאן לתיבת שישה הילוכים אוטומטית-מודרנית, וסוחב אחריו 200 ק"ג פחות. הכל עובד פתאום טוב יותר, אבל עדיין מרגיש כאילו מישהו ביצע רק חצי עבודה. מבחינתי, שתשאר שם.