האיש שלא רצה להיות מלך

בסוף השנה תחגוג אמריקה יובל לספר שכתב בחור בן 29 בשלושה שבועות, על מגילה באורך 37 מטר, כשהוא מתודלק בסמים ממריצים וסיגריות וקפה שחור. קראו לו ג'ק קרואק, לספר שלו קראו "בדרכים", ובשנות ה־60 הוא הפך לתנ"ך של מאות אלפי צעירים שעזבו את הבית כדי לחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה, ולחפש את משמעות החיים שלהם.

"קראתי את 'בדרכים' בערך ב־1959", סיפר פעם בוב דילן. "זה שינה את חיי כמו שזה שינה את החיים של כולם". ריי מנזרק, הקלידן של ה־Doors, טען שבלי קרואק לא היו דלתות: "אם הוא לא היה כותב את הספר, לא היינו קיימים. ג'ים מוריסון קרא אותו בפלורידה, אני בשיקגו. תחושת החופש, הרוחניות והחוכמה של 'בדרכים' זה בדיוק מה שרציתי ביצירה שלי". אבל קרואק לא תכנן לשנות את החיים של אף אחד או אפילו לכתוב מדריך רוחני — הוא בסך הכל סיפר את מה שקרה לו ולחברים שלו במשך כמה שנים, את הטוב ואת הרע, בלי מסקנות ובלי מוסר השכל — וכשילדי הפרחים יצאו בעקבות הספר לשיטוטים הרוחניים שלהם, הוא לא נשאר שם כדי לגדל אותם או להיות הגורו שלהם.

קרואק תמך במלחמת וייטנאם, נמנע מהופעות פומביות, הסתגר בבית של אמא שלו ושתה את עצמו למוות. הוא מת ב־1969, קצת אחרי ש־400 אלף צעירים התכנסו ליד עיירה קטנה בשם בית־אל לשלושה ימים של שלום, מוזיקה, סמים פסיכדליים ואהבה חופשית. זה נקרא וודסטוק, וזאת היתה מסיבת הסיום הפרועה והראויה לעשור שנקרא הסיקסטיז. בהתחשב בעובדה ש"בדרכים" היה חלק ממה שהביא את כל הפריקים האלה לנסוע בטרמפים ובחיפושיות מכל רחבי אמריקה לשטח מרעה מחוץ לניו יורק, קצת תמוה שקרואק לא היה שם. אז הנה הסיפור של האיש שארגן את הטיול השנתי של שנות ה־60 — אבל לא עלה לאוטובוס.

הומלס פלייס

הוא נולד בשם ז'אן־לואי לברי דה קרואק, ואי אפשר להאשים אותו: המשפחה שלו הגיעה מהחלק דובר הצרפתית של קנדה. אנגלית, השפה שבה כתב את "בדרכים", הוא התחיל ללמוד רק בגיל שש. שלוש שנים אחר כך הוא איבד את אחיו הבכור ז'ראר, שמת ממחלה קשה. המוות הזה יהפוך למניע העיקרי שידחוף את קרואק לבטא את עצמו באמצעות כתיבה. את השם ג'ק הוא יאמץ כמחווה לסופר ג'ק לונדון, עוד אחד שהתפרסם בזכות הכישרון להפוך מסעות לספרים.

"איך, איך הפרשה הכי גדולה בתנ"ך נפלה דווקא על הבר-מצווה שלי"

בתור ילד, קרואק קרא את המינגווי ואת סרויאן וחשב על מיליון דרכים לצאת מהעיירה הקטנה שבה גדל ולהפוך לסופר נודד. בתיכון הוא התגלה כשחקן פוטבול מצטיין וקיבל מלגה לאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. במהלך אחד המשחקים הוא שבר את הרגל, ישב עונה שלמה על הספסל ובסוף החליט לעזוב את האוניברסיטה ולמצוא דרך לצאת לנדודים. הוא התקבל לצי האמריקאי, אבל לא סיים טירונות, השתחרר על סעיף נפשי ועבר לגור בהארלם עם החברה הפריקית שלו מימי האוניברסיטה. קראו לה אידי פארקר. עד כאן תקציר הפרקים הקודמים, ומכאן סקס, סמים ורוקנרול. בעצם לא בדיוק, כי המוזיקה שמלווה את רוב הסיפור הזה היא בופ — הג'אז של צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס ודיזי גילספי — אבל באמת שתכף יהיו סמים.

אידי פארקר גרה בדירה קטנה בהארלם, והיו לה חברים מוזרים. למשל שותפה מכורה לבנזדרין (הסמים הממריצים של אז), שהיה לה חבר הומו, מכור למורפין וסוחר בהרואין וברכוש גנוב, בשם ויליאם ס. בורוז. השותפה הזאת תהפוך לאשתו של בורוז, וכעבור כמה שנים הוא יירה לה כדור בראש כשהם ינסו לביים סצנה בנוסח וילהלם טל באיזה מסיבה. חוץ מכל זה, בורוז יהפוך לסופר מפורסם שיכתוב את "ג'אנקי", ו"ארוחה עירומה", שניהם וידויים עוצרי נשימה של נרקומן. אחרי שהוא יהרוג את אשתו הוא ישוטט ברחבי דרום אמריקה כדי לחפש סמים שיגמלו אותו מהסמים. הוא לא ימצא.

הולל נוסף שביקר בדירה היה יהודי מניו ג'רזי, בנה של קומוניסטית מטורללת, שהספיק כבר בתור נער לכתוב מכתבים לעורך הפוליטי של הניו יורק טיימס, ושבדיוק סילקו אותו מהאוניברסיטה בגלל שכתב גסויות על החלון בחדר שלו במעונות. הוא רצה להיות משורר כמו אבא שלו. קראו לו אלן גינסברג, ומאוחר יותר הוא יכתוב בסן פרנסיסקו פואמות ביטניקיות נפלאות וגם סתם פואמות. כן, גם הוא היה הומו. היו שם עוד נשים ועוד גברים — סופרים, משוררים, נגני ג'אז — אבל השניים האלה, בורוז וגינסברג, יהיו הכי משמעותיים בחיים של קרואק. הם ואחד בשם ניל קאסידי, שייכנס לתמונה תוך כמה פסקאות. השלושה האלה יהפכו לחברים של קרואק, כמעט היחידים שיהיו לו אי פעם. כשהם יתפזרו, הוא יתחיל לטייל בעקבותיהם באמריקה ובשאר העולם, ויכתוב ספרים על הנסיעות אליהם. הם יפרסמו ספרים בזכותו, ויחיו הרבה אחריו. קרואק ימות לבד.

לימים יקראו לחבורה הזאת "דור הביט" של הספרות האמריקאית. הם היו השוליים של שנות ה־40־50, שהפכו למיין סטרים בשנות ה־60. בינתיים, במחצית הראשונה של שנות ה־40, הם היו סתם צעירים הוללים בניו יורק שחיפשו קצת אקשן בסצנת האנדרגראונד מסביב לטיימס סקוור. אתם יודעים, קצת סמים, קצת רכוש גנוב, קצת קריאת שירה, חשד בסיוע לרצח. לא משהו מיוחד.

לחפש את אמריקה

קרואק הצליח בסוף למצוא ג'וב שייקח אותו למסעות ברחבי העולם: שוטף כלים על סיפונן של אוניות צי הסוחר האמריקאי. הוא לא שכח את החלום שלו להיות סופר נודד, ואם צריך לשטוף כלים בשביל זה, הוא היה מוכן לשלם את המחיר. בין ההפלגות הוא הסתובב עם החברים החדשים שלו במקומות הכי לא נחשבים בניו יורק של אז.

באוגוסט 1944, כשאנה פרנק כתבה באמסטרדם את הדף האחרון ביומן שלה, הוא הסתבך בניו יורק באשמת סיוע לרצח (לאחר מעשה. הטענה היתה שקרואק ובורוז ידעו על מעשה רצח ולא דיווחו עליו), ונכנס לכלא. הערבות שנקבעה היתה 2,500 דולר, וזה כבר היה מחיר שהוא לא יכול היה לשלם. המשפחה העשירה של אידי פארקר דווקא שמחה לשלם, אבל בתנאי שתהיה חתונה. אז קרואק החליף טבעות עם פארקר בין כותלי הכלא ויצא לחופשי, אם אפשר לקרוא לנישואים חופש. עכשיו הוא סופסוף הרגיש בשל לספר ראשון, וכתב רומן על צעיר שמגיע לעיר הגדולה ומסתבך בפרשיית רצח. כמו כל הספרים של קרואק, גם "העיירה והעיר" סיפר משהו מסיפור החיים שלו, אבל שאר הספרים יהיו שונים לחלוטין מבחינת סגנון הכתיבה. עוד מעט הוא יפגוש עבריין צעיר מדנוור שילמד אותו לכתוב.

עכשיו אנחנו במחצית השנייה של שנות ה־40, כשבאירופה עוד היו עסוקים באיחוי השברים של מלחמת העולם וביפן ניסו להבין איך נעלמו להם שני אזורי חיוג בשתי שניות של הבזק אטומי. בארה"ב, קרואק והחבר'ה שלו כבר הספיקו ללמוד לעומק את חיי הרחוב, ניסו את כל הסמים שהיו בשוק, שתו בכל המקומות הלא נכונים והקיאו בכל פינה של טיימס סקוור. אבל מכיוון שהם בכל זאת ראו בעצמם אינטלקטואלים רוחניים, הם עצרו כל יום, חשבו קצת ודיברו הרבה. הם חיפשו דרך חדשה לחיות באמריקה — ומצאו אותה בשוליים.

רוב האזרחים בארה"ב של אחרי המלחמה עשו ילדים שייקראו אחר כך "בייבי בומרס" ונהנו משגשוג חסר תקדים, אבל לאחד מכל חמישה אמריקאים לא היתה הפריבילגיה הזאת. 20 אחוז מהאוכלוסייה חיו מתחת לקו העוני, ברחובות. ודווקא שם — אצל אלה שלא השתתפו במשחק המונופול הגדול של הדוד סם כי הם היו תקועים בפינה של הכלא לכמה סיבובים טובים, או סתם כי לא היה להם כסף — החבורה של קרואק מצאה את הכיוון החדש של התרבות האמריקאית. הם חלמו על דור שלם של אנשים כאלה, אנרכיסטים בלתי מזיקים, חופשיים מכסף ומהתחייבויות כלכליות, שנוסעים ממקום למקום, עושים סמים, חווים חוויות רוחניות וממשיכים לנסוע. "אני רואה חיזיון של מהפכת תרמילים גדולה", כתב קרואק ב"בטלני הדהרמה", "אלפים, אולי מיליונים, של אמריקאים צעירים משוטטים סביב עם תרמילים. עולים להרים להתפלל, מצחיקים ילדים ומשמחים זקנים, משמחים בנות צעירות ועוד יותר משמחים בנות זקנות".

קרואק שמע ברחוב את המילה "ביט", והשתמש בה כדי להגדיר את חברי הרחוב שלו ואת עצמו. המושג "דור הביט" התחיל לחלחל לתודעה, אבל זה לא היה ביט כמו קצב. זה היה ביט כמו מוכה, או גמור, או קבצן. כשרוסיה שיגרה לחלל את הלוויין ספוטניק התחילו לקרוא להם "ביטניקים", אבל זה סיפור אחר.

ג'ק וקאסידי

בחבורה של קרואק היה אחד בשם האל צ'ייס, ששמר על קשר עם חבר שבילה תקופה ארוכה במוסדות לעבריינים צעירים. לחבר ההוא קראו ניל קאסידי, והוא נהג לשלוח לצ'ייס מכתבים שנכתבו במין רצף אסוציאטיבי ארוך ולא מסודר בלי סימני פיסוק ומרכאות עם סיפורים מטורפים על דברים שקרו לו כשהסתובב עם האבא האלכוהוליסט שלו וכשעסק בכל מיני רמאויות ופרחחויות במערב אמריקה. קרואק והחברים המלומדים שלו מצאו בכתיבה של קאסידי משהו חדש, מבריק, אנושי ולא מתחכם, משהו מהביט. השפה היתה יומיומית, והנושאים פשוט ריתקו אותם. הם עודדו אותו לכתוב להם עוד, ולמדו ממנו איך לכתוב וגם איך לגנוב מכוניות. בסוף 1946, כשקאסידי — שגנב יותר מ־500 מכוניות כדי לעשות איתן סיבובי דאווין לבחורות — השתחרר מהמוסד, הוא התחתן ונסע לירח דבש בניו יורק, עם קרואק והחברים האינטלקטואלים שלו.

למרות שקאסידי היה צעיר ממנו בארבע שנים, קרואק אימץ אותו כמודל לחיקוי. הוא התייחס אליו כמו אל אחיו, זה שמת כשהיה בן תשע, ושמותו גרם לו לרצות לגעת בנצח באמצעות הכתיבה. הרי קאסידי חי את החיים שקרואק רצה לעצמו — מופרע, חופשי, היפראקטיבי, חרמן בלתי נלאה שבחורות נצמדות אליו כמו זבובים לחרא, טיפוס בלי גבולות עם עתיד לא ברור ועבר שאין שום סיבה להתגאות בו. קאסידי גם ימות את המוות שקרואק בטח היה רוצה לעצמו, אבל לזה עוד נגיע.

קאסידי חזר לנדוד אחרי ימי ניו יורק, והחבורה התחילה להתפזר. בורוז נעצר ואחר כך עזב עם השותפה שהפכה לאשתו, לטקסס ומשם לניו אורלינס. גינסברג שקע בהזיות בעקבות קריאת פואמות של ויליאם בלייק — היי, קרו דברים מוזרים יותר — ועבר לסן פרנסיסקו. קרואק שקע בכתיבת הרומן הראשון שלו ויצא מדי פעם לחופשות כדי לבקר את החברים. כשסיים לכתוב, הוא העביר את התקופה מורטת העצבים עד ההוצאה לאור בעוד מסעות. הוא מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, אבל זה לא הפריע לו לחצות את אמריקה לאורכה ולרוחבה מחוף לחוף, יותר מפעם אחת, בחיפושים אחרי חברים ישנים וחוויות חדשות. "מהי אותה תחושה שעה שאתה יוצא לדרך והאנשים שפגשת הולכים ומתרחקים על פני המישור, כתמים מטושטשים המתפזרים לכל הכיוונים?", הוא כתב ב"בדרכים". "זוהי הפלנטה העצומה המתקמרת סביבנו, זוהי פרידה. אבל אנחנו פונים קדימה, לעבר ההרפתקה המטורפת הבאה מתחת לכיפת השמיים".

במהלך המסעות האלה, קרואק פגש שוב ושוב את קאסידי. הוא בילה איתו שבועות ארוכים בנסיעות, ברח איתו מציפורני החוק ואימץ את הפילוסופיה שלפיה אם המסע של החיים מסתיים ממילא במוות, אז מה שחשוב הוא לא לאן הגעת אלא מה עבר עליך בדרך. וכדי לעבור כמה שיותר בדרך, קרואק וקאסידי תפסו טרמפים, נסעו בקרונות פתוחים של רכבות משא שעליהם היו קופצים כמו נוודים אחרים, ולפעמים — כשממש לא היתה ברירה ורק אם היה להם כסף לזה — נסעו באוטובוסים. רק שכסף לא היה להם אף פעם, אז קרואק היה ממשכן שעונים, מבקש מההורים לשלוח לו, לווה מחברים, שותה על חשבונם וישן אצלם על הספה. לקאסידי הספיק ספסל של תחנת רכבת. אלה היו השיטוטים שיתועדו בספר שייקרא באנגלית "על הדרך", ויתורגם לעברית כ"בדרכים".

ללכת כי כולם הולכים

בסוף החורף של 1951 זה קרה. ג'ק קרואק התיישב מול מכונת הכתיבה שלו, מפוצץ בבנזדרין, וכתב במשך שלושה שבועות בלי הפסקה. הוא השתמש בנייר רציף, מגילה שסימלה בעיניו את הדרך, כדי לסכם שנים של מסעות עם ניל קאסידי (שנקרא בספר דין מוריארטי). קרואק כתב הכל, גם את המחשבות ההזויות שעברו לו בראש כשהוא נזכר בכל מה שקרה. הוא האמין שהכל חשוב, שצריך לתאר את החוויה במלואה. הוא כתב במהירות, בלהט, כמעט בלי נקודות או פסיקים; לקאסידי הוא הסביר שהספר נכתב מהר כי החיים על הדרך מהירים. הספר שיצא משלושת השבועות האלה הפך למיתוס, למדריך נסיעות ולמדריך רוחני.

ל"בדרכים" אין נושא מוגדר. זה יותר "איפה הייתי ומה עשיתי", אבל בין הסיפורים על הרכבות והטרמפים, המשאיות והמקומות והאנשים שבדרך, קרואק סיפר את הסיפור של החבורה שלו: של דור שרוצה לצאת ולחפש את התשובות למהות הקיום, שמטיל ספק בערכים שעליהם גדל, שרוצה אמריקה אחרת ומוצא אותה בכבישים הראשיים ובדרכים הצדדיות. כשחושבים על זה, לא היה אפשר לכתוב ככה בשום מקום אחר חוץ מבאמריקה. אין עוד מקום כזה בעולם, ארץ שחצויה לאורכה ולרוחבה בדרכים מהירות שאפשר לעלות עליהן ופשוט לנסוע, לחצות אותה מאוקיינוס לאוקיינוס בפחות משבוע, להחליף אקלים ושלושה אזורי זמן בלי לחצות גבולות, בלי מכס, בלי דרכון. אפשר לפגוש קאובויים ואינדיאנים ויאנקיז ורד־נקס, טיפוסים של החוף המזרחי ושל המערבי, וגם כאלה שתקועים באיזה שומקום באמצע הדרך או בצריף ליד תחנת דלק.

"בני האדם היחידים בשבילי הם המטורפים", כתב קרואק, "אלה המשתוקקים עד טירוף לחיות, לדבר, להיגאל, חושקים בכל בו זמנית, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים דבר נדוש, אלא בוערים, בוערים כזיקוקים צהובים אגדיים המתפוצצים כעכבישים על פני הכוכבים ובאמצע אתה רואה את דמות האור הכחול וכולם משתאים בקול". אבל אף אחד לא רצה לקרוא את זה. אף הוצאת ספרים לא התעניינה בספר שהגיבורים שלו הם נוודים ופסיכים, וקרואק — שנדד עם המגילה שלו בין המו"לים — התחיל להבין שהוא הקדים את זמנו. האכזבה והכעס שלחו אותו לעוד שש שנים של נדודים, כתיבה ושתייה עד אובדן חושים אצל גינסברג בסן פרנסיסקו, בורוז בניו מקסיקו וקאסידי בכל מקום שבו הוא היה. רק ב־1957 יצא הספר לאור, תחת עריכה אגרסיבית ובשמות בדויים.

"בדרכים" יצא שנתיים אחרי "מרד הנעורים" של ג'יימס דין, ושנה לפני שבתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן צילמו את אלביס פרסלי מהמותניים ומעלה, כי התנועות הדביליות שהוא עשה עם הרגליים נחשבו לתועבה. אמריקה השמרנית של שנות ה־50 לא סבלה את המוזיקה החדשה שהצעירים שלה התחילו לשמוע, את הסרטים שהם ראו ואת הריקודים שהם רקדו. כולם חשבו שאם הנוער היה קורא יותר ספרים, הכל היה יותר טוב — ואז, אאוט אוף דה בלו, יצא ספר על שני חברים שחוצים את היבשת בטרמפים, מתגנבים לקרונות של רכבות מסע, גונבים מכוניות, מזדיינים, עושים סמים, ממשכנים את השעונים שלהם בשביל דלק וממשיכים לנסוע.

למרות המחאות השמרניות, "בדרכים" הפך לרב מכר בן לילה. הקוראים שלו התחילו לנדוד בהשראתו ולחפש איזה עומק בשטחיות האמריקאית, להתנגד למלחמות מטופשות בג'ונגלים מרוחקים, לטפטף טיפות על הלשון כדי להתנסות בגבולות חדשים של תודעה ולהזדיין תחת כל שיח קנאביס רענן. קרואק הפך לסלבריטי: הזמינו אותו לראיונות בטלוויזיה, הוציאו לאור אלבומים שבהם הקריא את השירים והסיפורים שלו. הוצאות הספרים רדפו אחריו, ביקשו לפרסם כל מה שכתב. ובעיקר, יותר ויותר אנשים ברחבי אמריקה יצאו בעקבותיו למסעות שלא היתה להם שום מטרה חוץ מהנסיעה עצמה.

זה היה אמור להיות הרגע שבו הברווזון המכוער הופך לברבור ורוכב אל השמש השוקעת במערב, מאושר ומחובר לעצמו יותר מתמיד. אלא שקרואק לא רכב לשום מקום. הפרסום עשה לו רע, והמבקרים שלו — כמו הסופר טרומן קאפוטה, שהגדיר את סגנון הכתיבה של "בדרכים" כ"הקלדה, לא כתיבה" — פגעו בו עד עמקי נשמתו. אבל אנשים שהכירו אותו בשנים האלה מאמינים שהוא התרסק לא בגלל הביקורות, אלא בגלל התובנה שהוא נבלע בתרבות שנגדה יצא. פתאום הוא קיבל צ'קים של תמלוגים מהוצאות הספרים, החזיק חשבון בנק. פתאום הוא היה חלק מהמערכת.

קרואק חזר לגור עם האמא הזקנה שלו, ופרנס אותה עד יום מותו כפיצוי על כל השנים שבהן היא פרנסה את השיגעונות והנדודים שלו. את שאר הכסף הוא הוציא על שתייה, אבל לא בברים בצידי הדרכים ולא במאורות ג'אז: הוא שתה בבית, לבד, נמנע מהופעות פומביות, אימץ את הנצרות כדרך חיים והתכחש לצעירים שיצאו לנדוד בעקבות הספרים שלו. כשהוא מת — בבית של אמא, באוקטובר 1969, קצת אחרי וודסטוק והנחיתה על הירח — היו בחשבון הבנק שלו 91 דולר וכמה סנטים.

הנווד האחרון

לפני שנתיים הוערכה הירושה הספרותית שקרואק השאיר אחריו ביותר מ־20 מיליון דולר. ב־2001 נמכרה מגילת "בדרכים" המקורית ב־2.4 מיליון, והיא נודדת מאז ברחבי ארה"ב ומוצגת לקהל הרחב. השנה, לרגל יובל ה־50, תצא לאור לראשונה הגרסה הלא מצונזרת של הספר, שתכלול את כל סצנות המין והסמים שנעדרו ממנו בהוצאה המקורית. בהוליווד עובדים כבר שש שנים על סרט שמבוסס על הספר. אין לדעת לאן הסיפור הזה יתגלגל ב־50 השנים הבאות.

ומה נסגר עם ניל קאסידי? הוא, להבדיל מקרואק, המשיך את הטריפ הביטניקי עד הסוף כשהצטרף לחבורת מפיצי בשורת האל.אס.די של טימותי לירי והסופר קן קיזי ("קן הקוקייה"). קאסידי ישב מאחורי ההגה כשהם יצאו לטייל ברחבי אמריקה של אחרי "בדרכים", באוטובוס מקושט בציורים פסיכדליים, וקיימו את מסיבות האסיד הראשונות בהיסטוריה. קרואק, כמובן, לא עלה גם לאוטובוס הזה.

קאסידי ימות שנה לפני קרואק, במקסיקו. הוא יתמוטט בלילה קפוא, לבוש בחולצה קצרה וג'ינס, לצד מסילת רכבת שעליה צעד כדי להגיע לעיירה אחרת. איזה מלך.