אוטובוס הדמים חזר למעלה עקרבים

53 שנים אחרי הפיגוע הקשה במעלה עקרבים בדרך לאילת, שבו נרצחו  12 בני אדם, יצא היום (ב') בשעות הבוקר אוטובוס ישן ומשוחזר של חברת אגד מחיפה אל העיר הדרומית. האוטובוס, שיוצב בחצר מוזיאון "אילת עירי" המנציח את האירועים המשמעותיים בתולדות העיר, היה ריק מנוסעים והיחידה שעלתה עליו כדי לשחזר שוב את אותו מסלול - מירי פירסטנברג, הניצולה מאותו אירוע - עשתה זאת בשם כל הקורבנות.

בחודש מרס 1954 חזר אוטובוס של אגד למרכז הארץ לאחר שנוסעיו ביקרו באילת לרגל חגיגות חמש שנים להנפת דגל הדיו בעיר. בכביש מעלה עקרבים, באזור אנדרטת חיל ההנדסה, התקיפה אותו חוליית מחבלים ובמכת האש הראשונה נהרג הנהג ושאר הנוסעים נפצעו. לאחר מכן עלו המחבלים על האוטובוס וירו מטווח קצר בנוסעים. 11 נוסעי האוטובוס נרצחו ורק ניצולה אחת, ילדה בת חמש וחצי, נותרה בחיים לאחר שאחד החיילים באוטובוס גונן עליה בגופו.

האוטובוס המשוחזר. "ההזדמנויות נסגרו בטרם נפתחו"

מירי פירסטנברג, אותה ילדה שניצלה, היום כיום בת 58 ועובדת כנהגת מונית. על האוטובוס בו נרצחה משפחתה עלתה היום יחד עם רחמים לוי, ממייסדי העיר האילת ומי שהגה את רעיון השחזור.

"זו היתה הרגשה לא קלה להיכנס לאוטובוס ולהיזכר בכל מה שעבר על כולנו - על אבא שנהג, על אמא ועל אחי שנפצע אנושות והפך לצמח, עד שנפטר כעבור 32 שנים", סיפרה מירי בקול נרגש. "התיישבתי באותו כסא בו ישבתי בזמן המקרה. אני זוכרת את אבא יושב בכסא הנהג. קשה לחזור אחורה אל אירוע קשה מאוד שעבורי, באופן אישי, סגר הזדמנויות בחיים עוד בטרם נפתחו".

"כל מדרגה שעליתי אל האוטובוס וכל דבר שנגעתי בו העלה את סף ההתרגשות", הוסיפה פירסטנברג. "זה דבר שקשה להסביר אותו במילים. לחזור לרגעי האימה והאובדן, לרגעים הקשים שבן אדם ומדינה יכולים לחוות, של עצב, פחד והבנה שהעולם שלי חרב עליי".

במהלך השנים הרבות שחלפו אספה מירי עדויות רבות מכל מי שרק יכול היה לספק לה פרטים על מה שקרה. כל זאת, לצד הזכרונות שלא מרפים גם היום, כמו למשל הרגעים בהם החלו היריות והחייל שישב לידה זרק אותה על הרצפה, אמר לה לשתוק ונשכב עליה כדי להסתיר אותה.

"כשהאוטובוס הזה נוסע עכשיו לאילת, אני חושבת שגם אני צריכה לעבור לאילת, משום שהחלום של אבא היה לגור שם ולהיות חבר אגד הראשון בעיר", מספרת מירי ואינה מצליחה לעצור את הדמעות. "עד היום לא הצלחתי לממש את החלום הזה מסיבות שונות. עכשיו אני הייתי רוצה לעבור לאילת, למצוא עבודה ולסיים שם את חיי".