דרומי והספינה התובעת
משהו רע (ובטח לא משפטי טהור) עובר על הפרקליטות, שמוותרת על כתבי אישום חיוניים - ומאשימה את החוואי בהריגה
משהו רע קורה בפרקליטות מחוז הדרום - ואני לא אומר את הדברים רק בגלל כתב האישום הלא-סביר, לטעמי, שהוגש נגד שי דרומי. ייתכן שאינני מצוי בכל הפרטים - אבל זדון בוודאי לא היה שם; אולי רשלנות ברמה כזו או אחרת, אבל לא כזאת המצדיקה האשמה בעבירה שעונשה 20(!) שנות מאסר. לכל מי שמכיר את הדרך בה מתקבלות החלטות ברשויות אכיפת החוק צריך להיות ברור, כי ההכרעה בעניין לא הייתה לגמרי נקייה משיקולים זרים. כלומר, להאשים בהריגה את מי שישב בביתו או בדיר הכבשים שלו וירה לעבר מי שניסה לפרוץ לחצרו כדי לגנוב משם, ולא בפעם הראשונה, ועוד לדרוש את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים - זה נראה כמו משהו שלא נולד על רקע משפטי טהור.
יכול להיות שלפני כמה שנים, איש לא היה מרים קול זעקה נוכח מה שקורה כעת לשי דרומי. אבל הדברים חדלו זה מכבר להיות ברורים לצופה מן הצד. השחור כבר לא תמיד לגמרי שחור, ואילו הלבן - יש עליו לא אחת כתמים "לא מזוהים", המעיבים על צחותו.
אם מישהו לא מבין למה אני מתכוון, אני מזמין אותו לקרוא למשל מקצת מן הדיווחים אודות הישיבות בוועדת זיילר. מה שקורה שם ודאי לא שופך אור נגוהות, בלשון המעטה, על אלה שהחליטו כעת להגיש את כתב האישום הלא-שיגרתי נגד שי דרומי.
בכלל, יש משהו מאוד מוזר, ולא רק בעת האחרונה, בהתנהלות של מוסד הפרקליטות על כל שלוחותיו - בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, בבאר-שבע ובנצרת. אותו מוסד, שפעם שימש מאגר עיקרי ממנו נבחרו השופטים. הכרעות "פוליטיות" מכתיבות בהרבה מאוד מקרים את אופי כתבי האישום. לעתים, אף עצם הגשתם נראית לא תקינה על פניה; שלא לדבר על אותם מקרים שבהם אי-הגשתם של כתבי אישום, כאשר כן ראוי היה להגישם, לוקה בחוסר סבירות קיצוני.
ייתכן שלא זו השעה לבוא חשבון עם מי שהכריע בעד האשמתו של שי דרומי בהריגה, למרות הספק שיש כנראה בכל הכרוך ביסוד הנפשי הדרוש לשם הוכחתה של עבירה מן הסוג הזה. אבל דבר אחד צריך להיות ברור: מי שמבקש לעוצרו עד לסיום המשפט - מעצר שאפשר ויארך חודשים רבים, אף שיש ללא ספק חלופות אחרות לשם הבטחת התייצבותו למשפט - אינו עושה זאת בתום לב.
יש בוודאי גם רצון להפיס את דעתו של אותו ציבור, שמתוכו באו הפורצים ושמקרב שורותיו יוצאים לא מעט צעירים שממררים את חייהם של התושבים היהודיים בבאר-שבע ובנגב כולו. אינני שולל גם את האפשרות, שחלק מן החומרה המיוחסת לדרומי נולדה אצל אנשי המשטרה שמבקשים, מן הסתם, להציג יד קשה דווקא במקום שאין בה צורך. במקומות שבהם הם נדרשים לנחישות - לא מוצאים אותם, וחבל שכל זה קורה דווקא בימים בהם הציבור מבקש להיות משוכנע שבמערכת אכיפת החוק אין משוא פנים, ושהכל שווים בפני החוק.
מה שבכל זאת צריך להשאיר את כולנו אופטימיים הן שתי הוועדות, שעושות עתה לילות כימים בניסיון לפצח את מה שקרה למערכות שהיו עד לא מכבר נקיות מל חשד. ועדת זיילר ודאי עושה את עבודתה נאמנה, וכך גם, ללא ספק, ועדת וינוגרד. בראש שתי הוועדות הללו עומדים שופטים בדימוס. הם אינם חייבים דבר לאיש, וברור שעיניהם לא נשואות לעבר קריירה שנייה. לא צריך להיות חוזה עתידות כדי לנחש שלא רחוק היום, בו לא מעט מהאנשים שבהם דובר לעיל יצטרכו לחפש לעצמם עורכי-דין מן השורה הראשונה.
ד"ר חיים משגב, עורך-דין ומרצה למשפט
לפנייה לכתב/ת 
