לא, לא בכל מקום הגיוני לשלוף ציצי ולהיניק!

נכון, נורא נחמד, טבעי וטרנדי להיניק עכשיו בכל מקום, אבל עשר נשים הפושטות על לובי של מלון, פורשות שטיחים לילדים, שולפות שדיים ומניקות ואפילו מחתלות - זו כבר, לדעתה של ריקי כהן, "מציאות מופרעת". איך זה שההורות הופכת אמהות לאטומות לצרכי הסביבה?

ריקי כהןעדכון אחרון: 26.01.07 , 00:53

הידיעה, סליחה, המסמך המזעזע על סילוקן של חוג המיניקות מלובי מלון "דן כרמל" חיפה הניבה בתחתית 431 טוקבקים לוהטים. "אבל הנקה זה הדבר הכי טבעי בעולם", אמרה אחת המגורשות, כתירוץ למציאות המופרעת בה עשר נשים פשטו על הלובי של המלון, גררו כורסאות למעגל ופרשו שטיחים עבור הפעוטות. שיהיה להם כיף. מה יש? אחת גם החליפה חיתול באמצע הלובי. ככה הנקה הופכת ממשהו טריוויאלי - לאג'נדה המכשירה גסות מלהיטת דם.

מפגע קולי

תירגעו, טוטאליות, זה לא עוד טור נגד טרנד הנקה-מאז ולתמיד, הפעם אני מנסה להבין איך השתבשה עלינו דעתנו כך, שההורות מביאה אותנו לעתים למעשים שאין בהם שום הבאה בחשבון של הזולת ושל הסביבה. הורות כאני, תינוקי ואפסי עוד.

לדעתי, המחלה הזו פורצת ברגע שגוררים את החבילה בסלקל מבית החולים. היא מעוורת אוטומטית. כל הסביבה מתפוגגת והופכת להיות לווין של הצרחנים שהבאנו לעולם.

כולנו רואים את ההורים שנוטלים את התינוק למקומות שהוא ממש לא אמור להיות בהם. למרבה הצער וההצקה, זה מחזה שכיח. ב"עוץ לי גוץ לי" למשל, הצגה נפלאה אבל עם ווליום לבני 4 ומעלה, היו המון הורים עם תינוקות בגיל כמה חודשים, עד שנה-שנתיים.

התינוקות האלו בכו, חלקם מבועתים מפחד, אבל ההורים הרוויחו שעתיים וחצי שבה העולל אזוק על הברכיים ולא ראיתי איש מהם יוצא עם הצרחן שלא על מנת לחזור. אז מה אם יתר הילדים והוריהם מוטרדים באופן קשה על ידי המפגע הקולי והרגשי הזה. הם חושבים, התינוק שלי לפני כולם.

הרהורים על הילודה המוגזמת

ומילא הצגות ילדים. זה פושה גם במסעדות ואירועי תרבות שאין להם זיקה לילדים. כבר כתבתי שלא נורא אם תינוק בוכה כמה דקות, אבל אלו שמתעלמים ממך ולא עושים אפילו ניסיון סמלי לא להעמיד את המופע האור קולי הריחני שלהם בליבו של אירוע כזה, מעלים הרהורים עגומים על הילודה המוגזמת במקומותינו.

גם ילד לילד זאב. מי לא נתקל באמא שיושבת שוות נפש בג'ימבורי, מול הבריון בן החמש שלה, שקופץ על בני השנה בבריכת הכדורים, ואוי למי שיעז להעיר לו, כי היא כבר תמרר לו את החיים. מה פתאום שינזפו באוצר שלה? הילד צריך לחוות (ולתת לי שקט), ואם הוא דורס קטנים ממנו בדרך - שטויות, זה מחשל.

וקחו למשל גנים ברחובות חשוכי חניה. זה הרי מובן מאליו שההורים הממהרים יעמידו את רכבם "דקה וחצי, מה יש", באופן שיחסום את תנועתם של שאר השכנים באופן יומיומי ויפריע לתנועה ברחוב בקביעות. תאמרו ודאי 'חלק מהתרבות הישראלית'. לדעתי הורים רבים מפנימים איזה היתר רחב לחוסר התחשבות שהם מעניקים לעצמם בשם היותם הורים, בזכות זה שהילדים שלהם הכי חשובים בעולם וצריכים לקבל את שלהם ויפה דקה אחת קודם.

"אבל מאתמול אין לו חום"

וכמה חבל שגם בשטח הזה אין סולידריות, כי לרוב הטרור הזה מופנה בעיקר כלפי הורים אחרים. הדוגמה הרלוונטית ביותר לימים אלו הם הורים ששולחים את הילדים שלהם חולים לגן, עם התירוץ הקבוע "אבל מאתמול אין לו חום". אתמול זה מונח גמיש. לפעמים זה כשהוא שוב העיר אתכם באמצע הלילה, ולמדוד חום כשאתם הלומי שינה משובשת לפעוט בטוסיק... נו, יש דברים יותר אמינים.

אז בחמש בבוקר הוא קיבל את מנת האקמולי האחרונה שמזייפת לו טמפרטורה נאותה, ומחרתיים הילדים שלך ושלי ושלה יזכו לחופשה של חמישה כוכבים בבית. כוכב שחור אחד בגיליון ההרשעות לכל יום שבו תיעדרו מהעבודה. "סליחה, וכמה פעמים הילד שלי נדבק מהורים שגם שלחו?" אמרה אמא אחת בטרוניה, ובסוף הודתה, "לפעמים מזייפים קצת, כולם הרי נדבקים מכולם. כל החורף זה מעגל ידוע מראש".

נכון. יש בדוגמה הזו התחסדות. גם לי קשה כשהילד חולה ואני משתוקקת שיחזור לגן, ואולי זו אחת הבעיות המניעות אותנו להעדיף את האינטרסים שלנו גם כשהם מקפחים אחרים – החיים הבלתי אפשריים בעידן הזה כהורים עובדים שמנסים לשמור על כל החזיתות בחיים.

ולבסוף, הדוגמה המוציאה מהדעת באמת היא יחסם של חלק מההורים למורים, שלדעתם לא נתנו את מה שמגיע לילדים שלהם, כלומר הנשמה כולה, לינוק את הדם בקשית, ועוד קצת. על היחס הבריוני הזה עמדתי בשל היותי אחות למורה בבית ספר ישראלי, וקוראת בפורומים מתאימים.

בלי גרם אחד של בושה אמרה אמא אחת למורה שנכנסה להריון: "את לא חושבת שזה לא בסדר שנכנסת להריון באמצע השנה? איך הם יתרגלו למורה אחרת כשתצאי לחופשה?".

כמה עצוב זה שילדים, שאמורים להביא את הרוך הכי גדול בעולם, מפתחים בלי אשמתם באלו שהביאו אותם קירות בטון של אטימות. אולי זה היה שם קודם.

לטורים האחרונים בסדרה: