הלינץ' והתקשורת
אל לעיתונאים להיות שופטים, וצדק הנשיא כשטען למניפולציות של דוברים, יחצנים ופרקליטים. אך אלה באו משני צדי המתרס
נאומו של הנשיא היה מיוסר ומייסר, כואב ומכאיב. הוא בחר להתגונן במתקפה חסרת תקדים בחריפותה על התקשורת. ניסיתי למצוא דוגמה קודמת להתקפה כה מוחצת על "כלב השמירה" מאישיות כה בכירה, והגעתי עד לנשיא ניקסון ופרשת ווטרגייט, לפני יותר משלושה עשורים. גם הוא הצהיר "אינני נוכל" בפני 400 עיתונאים ותקף את התקשורת באופן דרמטי וחריף. ניקסון, יש לזכור, נאלץ להתפטר כאשר התבררה מעורבותו בפרשה. את ענייניו המשפטיים של קצב יש להותיר בידי בתי-המשפט, אבל האמירות הקשות על התקשורת ש"שפכה את דמו", ש"מנהלת ציד מכשפות" ועושה זאת "בשנאה יוקדת, עם יצר טרף" - ראויות לבדיקה.
ראשית, הנשיא תוקף את כל התקשורת, כאילו מדובר בגוף אחד, מונוליטי, ממושמע, המשתף פעולה בהסכמה עם מדיניות אחידה. הרי בישראל יש מאות אמצעי תקשורת, ערוצים מתחרים, עיתונים שנאבקים זה בזה - ובוודאי שאין להם חזית אחת מגובשת. גם הניסיון הנואל למדי לשוות למדיה גוון חברתי-עדתי ("זוהי קליקה סגורה שנולדה עם כף כסף בפה") אינו הולם את המציאות; יש בין בכירי התקשורת ובעליה גם מי שטיפסו במעלה רובדי החברה הישראלית, ולבטח אין הם מייצגים אליטה הומוגנית, צרה וחסומה.
אם ניסה הנשיא לנתב את האשמה אל פתחה של התקשורת, הוא נזקק להציג מניע להתנכלותה - והוא אכן סיפק מניע, מפוקפק למדי: "כאב לכם
מתוך הנאום
שפכתם את דמי
אבירם זינו
חלק ניכר מהנאום הוקדש לכלב השמירה: "לא עצרתם לרגע, אף אחד מכם לא הישיר את עיניו לעובדות ואיש מכם לא עשה שום תחקיר על הטענות שהושמעו". ברכות חמות במיוחד שיגר הנשיא לערוץ 2
לבעיית המניע הוסיף הנשיא בנאומו גם את מחדלי התקשורת, שלדבריו כשלה כי "לא עשיתם תחקיר במשך שישה חודשים". האם אכן קיווה הנשיא שהתקשורת תבדוק את העדויות? תבחן את אמינות העדות ואת המוצגים והמסמכים שבידי המשטרה ולאחר מכן הפרקליטות? הרי בדיוק לשם כך קיימים הליכים ומשפטיים ומערכת בתי-המשפט. התקשורת הייתה חוטאת בשיפוט-בידי-התקשורת, אילו נהגה כמבוקשו.
צדק הנשיא כאשר הצביע על תקשורת שהוזנה באמצעות דוברים, יועצים, יחצנים ופרקליטים, האמונים על מניפולציות. אולם הוא שכח שלא רק מתנגדיו עשו זאת: גם הוא מצויד ביועצי תקשורת, שטביעות אצבעותיהם ניכרו היטב בנאומו התוקפני; בפרקליט יפה בלורית, שמופיע מול כל מצלמה ומיקרופון; ובשורה של מקורבים, שהדליפו "מידע" אשר החשיד את המתלוננות ב"עובדות" קשות. מניפולציות על התקשורת לא חסרו, אך שני הצדדים עשו בהם שימוש - ובאופן רציף ותדיר.
אולם דבריו הקשים של הנשיא ראויים להיזכר גם בזכות מספר אזהרות השזורות בהם: אל לה לתקשורת להיות שופטת. היא נדרשת לדווח ולהסביר, אך לא להעריך עדויות, לא לקבוע אשמה או חפות - וחלילה לא להפוך את השיח התקשורתי לבית-משפט ציבורי, המתנהל במקביל למערכת המשפטית הרשמית. כאשר יעמוד קצב למשפט, יהיה על התקשורת לזכור את הסכנות שבשפיטה על-ידי עיתונות, להקים סביבה חומות הגנה חסינות יותר בפני מניפולציות של יחצנים ודוברים, ולהקפיד על הכלל כי כל אדם - ודאי נשיא מדינה - הוא חף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו. אם לא תעשה כך, היא תביא לקרקס תקשורתי אשר יסב למערכת החוק והמשפט בישראל הרס רב, שלא ניתן יהיה לשקמו.
הכותב הוא פרופסור בחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
