"הצחוק המקסים של נונה"

בערב טילפנתי לחברתי ארנונה, שקראנו לה נונה, ואמרתי שאני באה לאסוף אותה, כי הבטחתי לשרונה שנבוא הערב, וגם יהיו שם כל החברים הטובים שלנו, אבל נונה אמרה שלא מתחשק לה לצאת הערב, ואפילו לא לשרונה, ואפילו אם יהיו אצלה כל החברים הטובים. אין לה מצב-רוח לחברים הטובים.

אמרתי, נונה, אבל זה דווקא ערב נעים, יש רוח נעימה מהים, ושרונה גרה קרוב לים, ואצלה תמיד כל החלונות פתוחים שתיכנס רוח מהים, ובכלל שיראו את הים, שהוא בוודאי סוער הערב, כי יום חורפי היום, וחבל שהיא הזמינה אותנו מאוחר ולא לפנות-ערב, בזמן השקיעה, כשרואים איך הכדור האדום הענק נבלע בתוך הכחול הרחוק שבקושי נראה, ואין מראה מרהיב מזה.

תמיד רציתי לגור ליד הים, אמרתי, אבל איכשהו זה לא הסתדר, ועכשיו אני גרה מול גן, וגם זה יפה ומאוד נעים, השמש מבצבצת בכתמים צהובים מבין צמרות העצים הגבוהים, ובלילה הגן מואר בעיגולי אור של הפנסים, ומטיילים שם זוגות נאהבים, וכלבים נובחים שם בלילה, ורואים אור בחלונות הבתים מסביב, ולפעמים שומעים נגינה רחוקה, ויש לי שכן בדירה למטה-ממול שיש לו חדר מיוחד לכינור שלו, ועומד שם שולחן גדול ועליו שמיכת-פלנל ירוקה, לרפד את המקום לכינור שמונח עליו.

נונה צחקה ואמרה שזה מצחיק.

לא, זה מאוד עצוב, אמרתי, אם כי הוא כנראה בנאדם מאוד אמיד, אבל מה זה בכלל משנה, אם אתה בודד אתה נשאר בודד, אפילו שאתה טס לכאן וטס לשם כדי שהבדידות לא תאכל אותך, אבל היא אוכלת, כן, וכשהוא נוסע, האיש הזה, הוא לא סוגר את התריסים, והוא משאיר את האור דולק, להטעות את הגנבים, והכינור הקטן מונח לו שם יומם ולילה מואר על השולחן הגדול עם שמיכת-הפלנל הירוקה, רק שהאיש איננו והחדר סגור וריק.

נונה אמרה שזה באמת סיפור מאוד עצוב.

אבל נעים מאוד לגור שם, אמרתי, כי זה מול גן, ותמיד שָקט מסביב, ואם יש רוח שמניעה קצת את צמרות העצים, ואם העורבים לא מתעופפים מצמרת לצמרת או מגג לגג וקוראים קרע קרע, אפשר ממש לנשום את השקט, כי הרחוב הרי רחוב חד-סטרי, ורק לפעמים עוברים בו איזה אופנוע מרעיש או מונית ממהרת, או סתם אנשים שאוהבים לטייל בלילה, לבד או בזוגות, או עם איזה כלב קשור ברצועה, וכל ערב אני רואה בגן זקנים מתהלכים לבדם, או שוכבים לנוח על איזה ספסל ונרדמים עייפים מהחיים או פשוט מהזִקנה, ולפעמים מוצאים שם בחורף זקנים שנרדמו בקור, מכורבלים על ספסל, ובבוקר הם קרים ומתים.

טוב, אז נעזוב את הגן עם הזקנים שלו, אמרתי, ונחזור למסיבה של שרונה, שתהיה בוודאי מאוד עליזה, וכמו שאמרתי לך, יהיו שם כל החברים הטובים שלנו, והם אוהבים לעשות שמח, ובוודאי יהיו שם כל-מיני דברים טובים לאכול ולשתות, ויבואו אריק הגדול ואריק הקטן, וגדעון א' וגדעון ב', כולם עם הנשים שלהם שיושבות תמיד בצד על הספה ומפטפטות ומספרות כל-מיני רכילויות מתוקות, כי מה מתוק ונחמד מקצת רכילות, והן הרי מכירות את כל העולם, או לפחות את כל תל-אביב, או חצי תל-אביב ואת מי לא, ויודעות הכל על כל אחד ואחת, ויש להן שק מלא רכילויות קטנות.

היא שוב אמרה שלא מתחשק לה בכלל לצאת הערב. אבל שרונה דווקא התכוננה שנבוא, אמרתי, היא סיפרה לי בטלפון שהלכה לקניות בבוקר ויהיו באמת דברים טובים, ובייחוד חברים טובים, ולא צריך לזלזל בחברים טובים. ואולי יבוא גם יונתן, שהוא בנאדם לא כל-כך חברותי ולא משתגע על החברים הטובים.

כשבאתי לאסוף אותה עדיין אמרה שמאוד מתחשק לה להישאר לבד בבית, וחייכה חיוך מבולבל שהוסיף חן לפניה, שגם ככה נראו מבולבלים.

בסדר, אמרתי, תקומי כבר ותפתחי את הארון ותוציאי משהו ללבוש, והצעתי שתלבש את החצאית החומה ואת החולצה האדומה, כי כולם אומרים שיפה לה אדום, וחום זה תמיד יפה, ואולי תלבשי את השמלה החומה עם הצווארון השחור, אמרתי, היא מתאימה לך מאוד ואפילו קצת נועזת.

היא עדיין היססה, אבל אמרה שאם בכלל תחליט לצאת, תלבש את החצאית החומה ואת החולצה האדומה, כי באמת כולם אומרים שיפה לה אדום, וחום זה תמיד יפה. אם ככה, אמרתי, אז אולי תלבשי בכל-זאת את השמלה החומה עם הצווארון השחור, וכשתיכנסי כולם יסתכלו עלייך ויגידו כמה את יפה, ותראו, אפילו נונה הגיעה, וכמה יפה היא נראית, ותהיה שִמחה וצהלה.

היא שוב חייכה את החיוך המבולבל וחזרה ואמרה שהיא לא חושבת שתצא הערב.

בסדר, תתלבשי כבר וניסע, זירזתי אותה. המונית מחכה לנו למטה ואי-אפשר לתת לה לחכות הרבה, וגם שרונה מאוד אוהבת שבאים בזמן, בייחוד שהכינה הרבה דברים טובים, וגם בחברים הטובים לא צריך לזלזל, ולא ביונתן, שאולי יבוא גם הוא. אז נוסעים וזהו, ותפתחי את הארון, ותוציאי כבר משהו ללבוש, אמרתי, והוספתי שכדאי שתיקח גם את הצעיף השחור היפה שלה, כי יכול להיות קצת קר בחוץ, ובייחוד קר על חוף הים, והרי שרונה גרה על חוף הים, ויש הרבה בתי-קפה על הטיילת, ואולי באמת נרד לטייל שם קצת.

סוף-סוף התלבשה, ויצאנו, ובדרך פיטפטנו קצת, והיה דווקא מאוד נעים.

כשהגענו כבר היו שם כולם, עם הנשים שלהם כמובן, והיו אריק הגדול ואריק הקטן וגדעון א' וגדעון ב' ובנצי המתוק עם השפם שהוא משחק בו כל הזמן, כאילו אין לו מה לעשות עם הידיים או עם עצמו, כי הוא בא תמיד לבד, והיה כבר יונתן, שכרגיל עמד בצד, נשען אל הקיר. פניו נהרו כשנכנסנו, והוא נתן בנונה את מבטו השחור הבוער.

נונה גם עכשיו חייכה קצת מבולבלת, וכהרגלה התחילה להסתכל לצדדים, כמו מחפשת משהו שהיא אף-פעם אינה מוצאת, ושרונה אמרה: איזה יופי שהגעתן סוף-סוף, כבר דאגתי ורציתי לטלפן, כולם כבר מחכים לכן, אתן רואות, אז אולי, נונה, תשבי פה, בכורסה הזאת, ואותו דבר אמרה גם לי, וישבנו שתינו על הכורסות הקטנות בָּעיגול שכבר נוצר לפני שבאנו, וכרגיל התחילו הפטפוטים והצחוקים, ושרונה נכנסה מדי פעם עם מגשים קטנים ועם כוסיות צבעוניות, והצטדקה שיואב, בעלה, לא בבית, הוא בחו"ל לרגל עסקים, והיא לא רצתה להיות בליל-שבת לבד בבית, אז היא הזמינה את החברים הטובים, והיא שמחה מאוד שכולם באו, ואפילו נונה ואפילו יונתן, שבדרך-כלל אוהבים להישאר בבית והיא לא מבינה למה, היא חושבת שזה מאוד עצוב, ופה באמת יהיה שמח עם החברים, בייחוד שהיא הכינה דברים טובים, ויש גם כמה בקבוקים משובחים שיואב, בעלה, שומר להזדמנויות מיוחדות, אבל היא העזה והוציאה אותם והיא מקווה שהוא לא יכעס.

היא צחקה את צחוקה החם ואמרה שגם אפתה שתי עוגות, תפוחים וגבינה, ואפילו הספיקה להשכיב את הילדים מוקדם. בדרך-כלל הם עוד משתוללים בשעה כזאת, אבל הם מבינים שכשאבא לא בבית, לאמא עצוב להיות לבד, והיא מזמינה קצת אורחים. אז הם נשמעו לה והלכו למיטות מוקדם, והיא נכנסה קודם וראתה שהם אפילו נרדמו שניהם, הקטן עם הדובון הגדול שלו, והילדה עם הבובה המתוקה שהיא מחבקת בשינה.

כולם צחקו ואמרו, נחמד, ובאמת היה מאוד נחמד, והתחילו ללעוס קצת בוטנים ושקדים ואגוזים, ששרונה הכינה בשפע, ואגוזי-מלך כמובן, וכבר פתחו בקבוק והתחילו בשתייה קטנה, ורק יונתן עמד בצד, נשען כדרכו אל הקיר.

לקחתי לעצמי אגוז ונתתי אגוז גם לנונה, כנראה אגוז קשה במיוחד, ופתאום ראיתי שהיא קצת מחווירה, ומבטה המבולבל תמיד, נעשה מבולבל עוד יותר, ובדרך-כלל היא הרי צוחקת הרבה ומגלה אגב כך את שיני-הפנינה היפות שלה, אבל עכשיו היא שמה את כף ידה על הפה בבת-אחת, בתנועה שהיתה שכיחה אצלה כשרצתה לסמן שהיא רוצה לשתוק ולא להשתתף בשיחה, אלא שהפעם כיסתה כף ידה את הפה זמן רב מדי, והיא לחצה אותה אל הפה חזק, ולפתע ראיתי שהיא מחזיקה משהו בכף היד וסוגרת אותה, ופניה לא רק חיוורים, אלא גם נראים כאילו הזדקנה בעשרים שנה. אמרתי: מה יש, נונה? מה קרה?

היא לא ענתה.

חשבתי, מה זה? מה היא סוגרת שם חזק בכף היד? ולמה היא מכסה ככה את הפה? היא רוצה להראות שהיא תשתוק ככה כל הערב? ואז ראיתי לתדהמתי שהיא מחזיקה בידה טור שיניים תותבות.

אריק הגדול, שישב לידה, אמר: איזה יופי, איזה שיניים יפות, ובתנועת-יד זריזה חטף ממנה את השיניים התותבות.

ואריק הקטן אמר: בחיי, של נונה? לא ידעתי, אף-פעם לא חשבתי דבר כזה, וצחק את צחוקו המכוער.

אריק הגדול צהל: באמת, איזה יופי להחזיק את הצחוק המקסים של נונה ביד, והוא הגביה את התותבות והציג אותן בפני כל החבורה.

אריק הקטן אמר: אז יאללה, תעביר גם אלי, גם אני רוצה ביד את הצחוק המקסים של נונה.

בנצי גירד את שפמו ואמר: גם אלי.

ככה עברו השיניים מיד ליד מסביב לשולחן, והיה מאוד עליז, ונונה ישבה לבנה והלומה והחזיקה כל הזמן את כף ידה חזק על הפה החתום ולא אמרה מלה. וחשבתי, איך היא יושבת ככה בפה ריק.

אבל יונתן, שעמד בצד נשען אל הקיר, נטוע במקומו כמו ממוסמר שם אל הרצפה, התקרב כאילו בחשאי, פניו היפות הבהירות השחירו ופיו התעקם קצת, והוא החזיק את ראשו על צווארו קצת עקום, כאילו נופל לו הראש, ובתנועה נמרצת ובפנים מעוותות, מעלע בגרונו כאילו נחנק, צץ לפתע ליד השולחן, שלח את ידו במהירות בתנועה סיבובית, ומבלי שאיש יבין איך עשה זאת, תחב את השיניים התותבות לכיסו, ועדיין עמד כאילו נחנק.

בִּן-רגע היה שקט. מסביב לשולחן איש לא פצה פה ולא השמיע אפילו חוכמה קטנה אחת, ופתאום הורגש מחנק נורא, ואיש לא התכופף אל השולחן ולא לקח לפיו מכל הדברים הטובים ששרונה הכינה בשמחה כזאת לחברים הטובים, שגם באו כולם, עם הנשים שלהם כמובן, ואחרי רגע עמד יונתן ליד השולחן, ואיש לא ידע איך, אבל השיניים התותבות כבר היו בפיה של נונה, שהסירה את ידה מהפה ובבת-אחת צחקה. היה שקט.

שרונה אמרה שֶקר לה פתאום ושהיא חשה צמרמורת, ובאמת ראו שהכתפיים רועדות לה קצת, והיא התעטפה במטפחת דקה מצמר קשמיר ואמרה, מה קורה פה? מה פתאום כולם שותקים ולא נוגעים בשום דבר שהכנתי, ונונה כל העת חייכה את חיוכה המקסים וחשפה את שיני-הפנינה היפות שלה, אבל גם עכשיו לא אמרה מלה.

יונתן, שעדיין עמד ליד השולחן, עשה תנועה של רתיעה, כמבקש לומר שהוא לא כל-כך אוהב להיות בין החברים הטובים, וחזר להישען אל הקיר בצד, כרגיל קצת זר.

הסתכלתי מסביב וחשבתי, איך קרה דבר כזה? ואיך הם התעללו בנונה והעבירו את התותבות שלה מיד ליד וצחקו?

אריק הגדול, שרצה ליישר את ההדורים ולהחזיר את הדברים לתִקנם, אמר: מה זה כל אווירת הנכאים הזאת מסביב, בליל-שבת, כאילו אנחנו לא חיים בארץ משוגעת, שכל אדם שני שאתה פוגש ברחוב יש לו יד או רגל תותבת, וכדי להישאר פה עם ידיים ורגליים צריך הרבה מזל, מי פה לא נהרג או נפצע או חטף הלם-קרב? רק גדעון קיבל את אות העוז אפילו שנשאר בחיים ולא נהרג, בדרך-כלל נותנים את אות העוז רק למי שיש לו מזל והוא נהרג. ובכלל, אמר אריק הגדול, יש לי חברים מתחת לאדמה יותר מאשר מעל האדמה.

הוא צחק, וכולם מסביב לשולחן פתאום צחקו.

רק יונתן נשאר צמוד לקיר, כאילו איזה שֵד תקע אותו שם.

גדעון א' אמר שעד היום הוא לא מבין איך הצליח לצאת חי מהטנק, אולי מפני שקפץ ממנו ברגע היחידי הנכון.

גדעון ב' אמר: רק אל תתחילו עם הסיפורים הנחמדים שלכם, כבר שמענו אותם אלף פעמים.

שרונה אמרה שיש לה בקבוק שמפניה, ושאולי כדאי שנשתה קצת שמפניה ויהיה שמח באמת.

גדעון א' אמר: מה יש? עד עכשיו לא היה פה שמח? נדמה לי שהיה שמח מאוד, וכולם פה אהבו להיות חיילים, והשתגעו ללכת למילואים ולהתרחק קצת מהיומיום ובעיקר מהאשה, והוא חייך חיוך רחב של הנאה והוסיף, שבארץ הזאת כל אחד בטוח שרק בגלל חוסר-מזל הוא לא נהיה רמטכ"ל.

ואחר-כך נפתחה השמפניה, ונפתחו עוד בקבוקים, וכמובן סיפרו את הסיפורים הרגילים, עד שנונה אמרה שהיא לא מבינה למה כל-כך עליז סביב השולחן, אותה הסיפורים המטומטמים האלה בכלל לא מצחיקים, ויותר טוב שנרד קצת לטיילת, שהרי אנחנו ממש מעל לטיילת, ומה יותר נחמד מאשר לטייל בטיילת, והיא קמה מלאת מרץ, ואני קמתי אחריה כמובן, ועד מהרה אמרו כולם: בסדר, בסדר, נונה כמו תמיד צודקת, ושרונה בוודאי תשמח אם נרד קצת לטייל ליד הבית שלה ונסתכל קצת על הים, כי מלמטה רואים את הים אחרת.

החברים התחילו לרדת בקבוצות קטנות במעלית, ושרונה נכנסה עוד רגע לילדים, לראות אם הם באמת ישנים, אבל הם ישנו שינה עמוקה ונשמו יפה, והיא הקשיבה רגע לנשימה שלהם, אחר-כך תיקנה להם את השמיכה ונתנה להם נשיקה קטנה בפה ועל הצוואר, וקירבה אליהם את הדובון ואת הבובה, ונעלה את הדלת וירדה במעלית, ואת הבלגן בבית השאירה כמו שהוא ואמרה: בלאו-הכי יש לי עוזרת ביום ראשון, אז יאללה, והצטרפה לחבורה העליזה של החברים הטובים.

הטיילת הָמְתָה מטיילים בזוגות או בחבורות, ובתי-הקפה היו ממש מפוצצים, בלי כיסא ריק אחד, והמכוניות טסו לכיוון יפו, וביניהן מכוניות עם גג פתוח, שצווארן של היושבות בהן כרוך בצעיף, ונזכרתי באיזָדורה דַאנקֶן, שנסעה במכונית פתוחה והצעיף הארוך שלה הסתבך בגלגלים, והיא עפה מן המכונית ושברה את צווארה ומתה, מבלי שהמשורר סֶרגֵי יֶסֶנין, שהיה נשוי לה, יבחין במה שקורה.

כמובן, טיילנו בקבוצה על המדרכה קצת שתויים מהיין המשובח שיואב, בעלה של שרונה, שמר להזדמנויות מיוחדות, ונראינו כאילו כולם קיבלו פתאום סחרחורת, ואולי באמת כולם קיבלו סחרחורת, וגם אני ונונה כמובן, ורק יונתן, שלא שתה, הלך במרחק צעדים אחדים מאיתנו, די בודד, כמו לא מבין מה הוא עושה פה בכלל, ואמר שהתכוון להישאר בבית, ואת זה הוא אוהב, הרי היה יכול לקרוא משהו, או סתם לשבת בשקט ולחשוב, בלאו-הכי הראש שלו מתפוצץ מרוב מחשבות.

דבריו גרמו לי מבוכה ולא ידעתי מה לומר, ולפתע ראיתי את נונה עוברת את הכביש לאט, אפילו שהיא רואה את המכונית הטסה, וחשבתי, הוֹ, לא, ישמור אותנו אלוהים, היא בכלל לא שמה לב למכונית ולכן היא עוברת את הכביש לאט, לא, אין לה שום כוונה, חלילה, ופחדתי להגיד את זה בקול אפילו לעצמי.

המכונית טסה הלאה, וברחה כמו לא הבחינה שהשאירה אחריה מישהי שוכבת על הכביש ומפרפרת.

ארץ פראית, אמר יונתן, דורסים בנאדם ובורחים.

בין הממהרים להתקהל, שכולם ידעו להסביר שמסוכן להזיז אותה כי אולי שברה את הצוואר, נמצא גם בעל טלפון-נייד, שטילפן למגן-דויד-אדום והפציר בהם שיגיעו מהר. שוכבת פה פצועה קשה והמצב חמור, אמר.

גחנתי מעל נונה ואמרתי: נונה, מה קרה?

היא לא ענתה.

יונתן הביט בה מבוהל ושפתיו לבנות כסיד.

כרגיל, לקח זמן עד שהם הגיעו.

לא, אי-אפשר להתקרב, אמר איש האמבולנס, אנחנו לוקחים רק קרובי-משפחה מדרגה ראשונה.

אבל אנחנו החברים הכי טובים שלה, אמרתי.

חברים טובים לא נחשבים, אמר איש האמבולנס וטרק בפנינו את הדלת.

מאחר שכך, התרחקה החבורה העליזה, ועד ששמנו לב, כבר לא ראינו איש מהם.

נשארתי עכשיו רק עם יונתן, ועמדנו ברחוב נדהמים, חסרי-אונים.

אחרי שתיקה ארוכה התעשַתי ואמרתי: אני חושבת שצריך לקחת מונית לאיכילוב, הם בוודאי לקחו אותה לשם.

ניסע, ניסע מהר, אמר יונתן.

כשהגענו לאיכילוב שאלנו את השומר בכניסה לבית-החולים אם הגיע אמבולנס עם פצועה קשה.

הוא אמר שמגיעים הרבה אמבולנסים, וברוך השם יש הרבה פצועות ופצועות-קשה, אבל לשומרים בפתח בית-החולים לא מדווחים מי מגיע באמבולנס.

אמרתי שאנחנו חברים טובים מאוד של פצועה שבוודאי הגיעה לא מזמן.

חברים לא נחשבים, חייך השומר ואמר שלא ייתנו לנו להיכנס לחדר-המיון.

אמרתי לעצמי, אולי היא עוד במיון, פצועה, ואולי כבר מנתחים אותה, והדלתות של חדרי-הניתוח תמיד סגורות. פתאום עלה בדעתי, אלוהים, אולי היא מתה בדרך, מצבה היה כל-כך קשה, היא לא זזה ולא הגיבה, ולפתע נזכרתי שיש גם ניתוח לאחר המוות, ונתקפתי חלחלה.

ראיתי שיונתן רועד כולו, אבל הוא לא שאל דבר ולא אמר מלה.

אז מה עכשיו, אמרתי, איך נדע משהו על מצבה? על-כל-פנים, מצבה רע.

יונתן לא ענה.

חשבתי שאולי צריך בכל-זאת לגשת לחדר-המתים ולשאול אם הגיעה לשם אשה צעירה שנהרגה בתאונת-דרכים.

בראשי התרוצצה המלה גופה, אבל לא יכולתי להוציא אותה מפי.

לא, לא נונה, אמרתי לעצמי, וליונתן אמרתי: נלך לחדר-מיון, אולי בכל-זאת ייתנו לנו להיכנס לשם, אולי נפגוש איזה רופא ונשאל עליה.

פיו של יונתן רעד, וגם סנטרו, והיה ניכר שקשה לו לדבר.

אני מוכרחה לשאול הכל, אמרתי לעצמי, לברר מה באמת קרה לה, לנונה, ועד כמה מצבה מסוכן.

אבל גם השומר בפתח חדר-המיון אמר לנו שחברים לא נחשבים, אפילו שאמרתי לו שאנחנו חברים מאוד-מאוד קרובים של פצועה שהגיעה לא מזמן.

פתאום עבר על פנינו רופא בחלוק לבן ורצתי אחריו, אבל הוא אמר, אני מצטער, גברת, אני מאוד ממהר, והוציא מכיסו טלפון-נייד קטן ולחש משהו לתוכו וחזר במהירות לכיוון חדרי-הניתוח. אמרתי ליונתן שאין טעם להישאר פה ככה, ושאולי נלך לטייל קצת בשדרה ונחזור מאוחר יותר.

הוא לא ענה, והלך לידי בשקט, בלי להוציא מפיו אפילו מלה אחת.

השדרה היתה ריקה, וגם הספסלים בצִדיה היו ריקים. היו אורות נעימים בחלונות הבתים, ומישהו פתח חלון והביט בשדרה. אולי הוא מביט בנו, חשבתי. בוודאי אומר לעצמו: איזה זוג נחמד מטייל בשדרה.

בית הרבנות היה חשוך, ועל המדרגות ישבו בחור ובחורה, רחוקים זה מזה. פתאום הרגשתי לחץ חזק בחזה.

אמרתי: יונתן, אולי נשב לנוח רגע.

הוא לא ענה ורק המשיך ללכת דוּמָם, כאילו מלאך-המוות הולך לידו ומלווה אותו.

יונתן, חכה לי, אמרתי, אולי ניכנס לשבת קצת בגן ואחר-כך נחזור לבית-החולים.

הוא הלך אחרי בְּפָנים מאובנים, ורק ידיו נעות לצדי גופו בהליכה.

כל הפנסים בגן דלקו, היה אור נעים ונשבה רוח נעימה.

אמרתי: אולי נשב קצת לנוח על ספסל.

הגן היה ריק, והסתובב בו רק אדם עם שני כלבים אימתניים, קשורים אליו ברצועה.

נלך מפה, יונתן, אני מפחדת מכלבים, אמרתי.

לא צריך לפחד מכלבים, אמר יונתן, צריך לפחד מחברים טובים.

הוא דיבר מאוד בשקט והעווה את פניו.

הרוח בגן התחזקה, ואמרתי: קר לי פה, יצאתי בשמלה קיצית וקר לי פה, יונתן.

הוא לא ענה. הרוח פרעה את שערו, והוא העביר את ידו על קודקודו לתקן את השיער, וראיתי שידו רועדת.

אז נלך, נחזור לאיכילוב, אמרתי.

הוא לא ענה.

אמרתי שמוכרחים לגשת לאיכילוב, לדעת מה באמת קרה לנונה ומה מצבה.

עיני הפחם שלו, הבוערות בדרך-כלל, הביטו בי עכשיו כבויות.

אמרתי לעצמי: הוא יושב לידי בגן הריק, מחזיק את ידיו הרועדות על ברכיו, ופניו נראים כאילו אפסה כל תקווה. אולי הוא עוד מאמין שיצילו אותה, כן, בוודאי, לוּ רק היה יכול לראות אותה אפילו לרגע, לראות שנשארה בחיים אחרי מה שקרה, אבל איפה היא? היא ערה או חסרת-הכרה? אולי אהובתו לא שומעת, לא יודעת, אולי היא צועקת, עִזרו לי, הצילו אותי, ואיש לא שומע, אם כי הרופאים עושים ככל יכולתם, רחם עליה, אלוהים, חוס על חייה, אהובתי לא שומעת אותי ואני לא יודע מה קורה איתה. ואיך נעלם המטורף ההוא עם המכונית ולא שם לב שהשאיר אשה צעירה על הכביש, ואיך הכל קרה מהר כל-כך, ואולי צעקה ולא שמענו, לקחו אותה מהר מדי ולא הספקנו להגיד מלה, ואיך היא פירפרה כמו חַיָה. ומה הוא רוצה, יונתן, בוודאי הוא רוצה רק אותה, ושתהיה רק שלו, תמיד, אל תדאגי, יקירתי, אבוא במהירות האפשרית, הוא אומר לעצמו, ובוודאי רואה בדמיונו איך הוא עוטף אותה בשמיכה, את בסדר? הוא אומר, אבל היא לא עונה, אולי בכל-זאת? הוא אומר, והיא גם עכשיו לא עונה, אבל תביני, נונה, אין לי אף-אחד חוץ ממך, אז תעני, הוא אומר לעצמו שוב ושוב - -

הוא לחש משהו שלא שמעתי והידק את שפתיו.

כעבור רגע שוב לחש משהו והרחיק את ידיו מגופו בחוסר-אונים, ופתאום הביט בעיני, והיה נדמה לי שעוד רגע יצעק, אבל הוא השפיל את עיניו וישב בלא ניע.

כן, אמר בלחש.

הוא יושב לידי כאילו חלק מגופו נקרע ממנו, ורועד מקור, ואולי הוא רוצה להישאר לבד, חשבתי, לבד רק איתה, וללכת לבית-החולים לבד, אולי בכל-זאת מישהו יציל את חייה, והרי בבית-החולים הכל מואר, ואנשים מתהלכים, ואולי נאספים רופאים סביבה, עושים הכל להציל את חייה, הוֹ, אלוהים.

אולי נלך, נחזור לאיכילוב, אמרתי.

כבר מאוחר, הוא אמר, אבל אולי באמת נלך לראות מה...

קולו נחנק.

בבת-אחת כבו כל הפנסים בגן, ובחושך הם נִדמו כעמודי-תלייה.

הם בוודאי מנתחים אותה עכשיו, אמרתי.

גבו של יונתן נצמד למשענת העץ של הספסל.

אולי הם יצילו אותה, אמרתי.

הוא הביט ברחוב הריק בחיוך מוזר.

אמרתי שבבית שלי, ממול, יש גינה גדולה, ואלך לקטוף שם קצת פרחים, וכשנונה תתעורר מהנרקוזה, ודאי תשמח למצוא ליד המיטה שלה צרור פרחים קטן. הבטחתי שאחזור מיד.

כשחזרתי, יונתן כבר לא נראה על הספסל. פחדתי לחפש אותו בגן החשוך. בכניסה לגן שכב זקן בודד, מכווץ כולו על ספסל, וניכר שֶקַר לו. הוא לא זע והתקרבתי ועמדתי מעליו והסתכלתי בו רגע, ואז משהו קפץ בין השיחים, וזרקתי מידי את הפרחים בבהלה על הזקן, ששכב בודד ומכורבל על הספסל בקִדמת הגן, מכוסה פרחים.

הסיפור "המסיבה העליזה" מאת יהודית הנדל מופיע בספר "המקום הריק", הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה