אורוות הסומו: חוויה במשקל כבד

חושך מוחלט בחוץ. קור כלבים. אני עוטה עלי את המעיל החם ביותר במלתחה וכורכת את הצעיף סביב הצוואר פעמיים, כמנהג בנות המקום. כל בני הבית ישנים להם בשלווה.

עדיף למתאבקי הסומו שיתנו שואו כמו שצריך, אני חושבת כשאני מספיקה ללגום רק שתי לגימות מהקפה ולעוף החוצה לפגישה עם א'.

סודות מחדר ההלבשה (צילום: ענת פרנס)

א' חברתי, נמצאת כבר שמונה שנים ביפן עם משפחתה, וכיוון שכך היא מהווה לקסיקון מהלך לענייני טוקיו ויפן רבתי, והיא שארגנה לנו - בנות א.נ.י טוקיו (ארגון נשים ישראליות בטוקיו) - את הסיור המיוחד באורוות הסומו.

טורניר סומו, המתקיים שש פעמים בשנה, הוא אירוע שזרים רבים מגיעים אליו.

 אבל לצפות באימון בוקר של מתאבקי הסומו באורווה שלהם (כך קוראים למקום בו הם חיים ומתאמנים) זה בהחלט לא עניין של מה בכך. על כן אני מאוד נרגשת הבוקר.

"איזה ניעור היה לנו באמצע הלילה", א' צועקת אלי מרחוק. אני נזכרת במעומעם ברעידת האדמה (5.7 בסולם ריכטר) שהחרידה את שנתי. אחרי מספר שנים ביפן, כבר לא סופרים את הטלטלות הללו. "אמצע הלילה זה עכשיו", אני צועקת לה בחזרה.

מותר להאכיל את המתאבקים

א' מקפידה על הפרטים הקטנים. קיוקו סאן, אשת הקשר שלה לאנשי האורווה, ציידה אותנו במסמך ארוך כמו מגילת העצמאות ובתוכו הנחיות שונות ומשונות לביקור. או ליתר דיוק איסורים: אסור לדבר, אסור להפנות את כפות הרגליים לעבר המתאבקים, אסור להביא תינוקות ופעוטות, אסור לצלם עם פלאש, אסור פה ואסור שם, וצריך להביא איתנו ראש קבוצה יפנית שתופקד על אכיפת כל האיסורים.

הדבר היחידי שמותר לנו לעשות הוא לתת תשורה למתאבקים - דבר מאכל או משקה כלשהו.

תחתוני בוקסר

האורווה של מתאבקי הסומו נמצאת מעבר להרי החושך, מה שאומר שכדי להיות שם בשבע וחצי נאלצנו להשכים קום. מקבל אותנו פרח סומו רזה למדי או אנורקטי. חלציו עוטים בד בצבע אפור-שחור, שהוא צבעם של הזוטרים, כך אנחנו למדות.

אנחנו חולצות נעליים, מעילים וצעיפים, ופוסעות מעדנות לתוך האולם בו מתקיים אימון הבוקר.

אתלטיקה כבדה (צילום: גבי הלוי)

מדריך מנומנם שנראה כמו מתאבק סומו לשעבר יושב בצד ומראהו מאיים למדי. 15 מתאבקים מצויים סביב הרחבה  הדומה לרחבה שעליה הם מתאבקים במהלך הטורניר.

הסדר מופתי, החוקים נוקשים ביותר והמשמעת - ברזל. גם ההיררכיה כאן ברורה, ופרחי הסומו הצעירים והאנורקטים הם בתחתית הסולם. מדי פעם הם גורפים את האדמה על רחבת ההתאבקות, מנגבים את הזיעה מכתפיהם של הבכירים ומשקים אותם במים צוננים. באופן כללי, הם עושים הרבה כבוד לבכירים. אלו האחרונים, עצומים במידותיהם, עוטים אזור חלצים לבן ומצטרפים לאימון רק בשלב מאוחר של האימון. נראה כי מגיעות להם יותר שעות שינה בשל מעמדם הרם.

בלי להניד עפעף הכל מתנהל על פי חוקים ברורים וידועים מראש, קריאות שונות ומשונות נשלחות לחלל האוויר, המתאבקים טופחים על בטנם נמרצות. מדי פעם ניגשים לכיור שבפינה רוקקים ושותים מים לסירוגין.

קר מאוד בחדר ואנחנו עם הסוודרים מתקשות להבין איך לא קר למתאבקים, שגם יותר מאוחר יצאו לקור המקפיא. בשלב מסויים ריח הצ'אנקו נאבה מתפשט בחלל, זהו תבשיל קדירה שמתאבקי הסומו נוהגים לאכל מדי יום. לא לכולנו הריח מגביר את התשוקה למזון.

האימון נמשך כשעה וחצי. אנחנו מרותקות (תרתי משמע) ישובות על המחצלות ללא תזוזה והאברים שלנו קפואים. כאשר מתאבק חדש מגיע לזירה הוא משתווחה אל מול המאמן וגם מול מראה גדולה הנצבת בפינת הזירה. כל המקום נראה כמו מקדש קדום עם תשמימי קדושה שונים המפוזרים בחלל החדר.

לסיום אנחנו מצטלמות עם פרחי הסומו ומרגישות פתאום נורא רזות.

ואם אתם בסביבה: ביקור באורוות סומו אפשר לתאם באמצעות לשכת התיירות בטוקיו.