האבנים הקטנות ששומרות על הזיכרון

ניתן למצוא אותן בכל רחבי גרמניה. מול בתי מגורים, בחצרות בתי ספר ובכניסות לחנויות יוקרתיות, מבצבצות להן בצבע זהוב בוהק, בולטות מעט מעל פני המדרכה, כ-9,000 "אבני נגף".

כל אבן נגף, (stolpersteine בגרמנית) היא למעשה גל-עד קטן, אנדרטה פרטית לקורבן שואה שהיה קשור למקום בו הונחה. האנדרטאות הצנועות הללו פזורות כיום בכ-1,900 כפרים וערים ברחבי גרמניה. על 100 סנטימטרים רבועים מצויינים באופן צנוע רק השם, תאריך הלידה ותאריך ונסיבות מותו של הקורבן שהתגורר, עבד או למד באותה כתובת. אך דווקא הפשטות של אבני הזיכרון הללו היא הסיבה להתפשטותן המהירה, והעובדה שניתן למצוא אותן כיום בכל רחבי גרמניה היא סוד יעילותן.

ראשיתו של סיפור ההצלחה בתערוכה של האמן הגרמני גונטר דמניג לפני כ-16 שנים. אז הניח לראשונה סרט של כ-16 קילומטר לאורך שביל ששימש את הנאצים במאי 1940 כדי להוביל אלף צוענים מהעיר קלן שבמערב גרמניה לקרונות הרכבת הנוסעת מזרחה אל מחנות ההשמדה.

"זו הייתה חזרה כללית לקראת השמדת היהודים", מסביר דמניג את חשיבות האירוע בשיחה עם ynet. הגרמנים רצו לבחון כיצד ניתן להוביל אנשים על גבי משאיות לרמפות ומשם לתוך הרכבות שהובילו מאוחר יותר מיליוני יהודים אל מותם. "אבל אחת הנשים, שהתגוררו באותה עת בשכונה, התחילה להתווכח איתי", מספר דמניג. האישה טענה שבשכונה כלל לא גרו צוענים. "כשהראיתי לה את המסמכים שגיליתי במחקר שלי, היא הופתעה. אז הבנתי את החשיבות שבאנדרטאות הפרטים הללו".

מרכינים את הראש בפני הקורבנות. אבני נגף בברלין (צילום: ניר מגל)

לדעת דמניג, כמו לדעת רבים אחרים, לפרוייקט יתרון בולט אחד: "כשבונים את האנדרטאות הגדולות, אפשר לבחור פשוט לא להגיע לשם או להניח זר פעם בשנה". אבל לדמניג חשוב להראות שאנשים שיתפו פעולה לכל הפחות באופן סביל עם הנאצים; שהיו צריכים לדעת שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצם.

ולכן הוא מציב כיום את אבני הנגף שלו, שבולטות מעט מעל פני המדרכה, בעזרת מימון ציבורי או פרטי מול הבתים בהם גרו קורבנות הנאציזם בגרמניה. "זכר הקורבן ממשיך להתקיים כל עוד ששמו לא נעלם", מסביר דמניג את המניע העיקרי שעומד מאחורי יצירות האומנות, שהפכו עם השנים למפעל חייו.

הוא עדיין חורט כל שם בעצמו על קוביות הפליז, ומודה שלפעמים זולגות דמעות מעיניו כשהוא לומד על גורל הקורבנות: "חשוב לי שזה לא יהפוך למפעל זכרון תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד".

המימון להנחת אבני הנגף מגיע לרוב ממועצות אזוריות או מהציבור הרחב. לדמניג חשוב להפוך את תהליך הנחת הגל-עד לפרויקט למידה, במיוחד עבור הנוער. כך נולדים בבתי ספר מיזמים, שבמסגרתם התלמידים לומדים על גורל אחד הקורבנות שהתגורר בקרבתם, ודרך סיפורו האישי מרחיבים ומפנימים את מה שאירע בתקופה האפלה ביותר בהיסטורית ארצם.

חייבים לזכור את כולם

"בכיתה י' למדנו על השואה, והמורה סיפרה לנו על הפרויקט. הסתבר מאוחר יותר, שבתוך מבנה בית הספר התגורר בזמנו יהודי בשם וולטר לוונתל. מיד הכיתה החליטה שאנחנו רוצים להניח לזכרו אבן נגף", סיפר ל-ynet כריסטיאן שטיינברג, כיום בן 20, תלמיד לשעבר בתיכון "אריך פריד" שבברלין.

תלמידי בית הספר, שבו לא למד אף לא יהודי אחד, נרתמו למשימה. הם אירגנו הקרנה של סרטי שואה, ודמי הכניסה שימשו אותם כדי לקנות את אבן הנגף הראשונה, שעלותה הייתה כ-500 ש"ח. "אלא שעם התקדמות הפרויקט הסתבר שבבניין גר לא רק יהודי אחד, אלא 14, שכולם הוכנסו למשלוח לאושוויץ ונרצחו שם. אז החלטנו שלא די באבן אחת, וחייבים לזכור את כולם", אומר שטיינברג.

במשך שנתיים, הזמינו תלמידי בית הספר עדי ראייה, ביקרו בגנזכים וארגנו אירועים כדי לאסוף את הכסף הדרוש להנחת 13 אבני הנגף הנוספות. כיום מונחות 14 אבנים בורקות בכניסת הבניין. "הרבה אנשים נעצרים שם וקוראים אותן. דבר כזה בולט לעיי", אומר שטיינברג.

דווקא בקהילה היהודית, היוזמה הפרטית של דמניג נתקלה תחילה בהתנגדות גדולה. נשיאת הקהילות היהודיות בגרמניה, שרלוטה קנובלוך, שפכה קיטונות של ביקורת על הפרויקט ואמרה ש"חייבת להיות דרך אחרת להיזכר בקורבנות השואה מלבד צורה אותה ניתן לרמוס ברגליים".

אך קרובי משפחה של קורבנות שואה אינם שותפים לדעת קנובלוך, ורבים מהם החלו לממן הנחת אבן נגף לזכר יקיריהם. דמניג מצידו משיב לביקורת בדרך מקורית: "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".

הוא מספר שבחלק מהשכונות, ובמיוחד בחנויות שהולאמו מבעלות יהודים, הייתה התנגדות של תושבים או הבעלים להנחת האבנים. "אבל כ-80 אחוז של הציבור תומך בי תמיכה נלהבת", מעריך דמניג, שבכל זאת כבר קיבל שני איומים על חייו. הוא נחוש להתמיד במפעלו. "אני כבר לא מסוגל לעשות משהו אחר". למרות ההתנגדות ההתחלתית הפרויקט, שקיבל את ברכת מוסד "יד ושם", צובר תאוצה. השנה דמניג יתחיל להניח אבני נגף גם מחוץ לגרמניה.

לתלמיד לשעבר שטיינברג הפרויקט שינה את הדרך בה הוא חושב על השואה. "למדתי הרבה. מה שמפתיע במיוחד הוא שפתאום התחלתי לשים לב לכל אבני הנגף האחרות שמונחות ברחבי ברלין. אז הבנתי שזה קרה בכל מקום. איך הם יכלו לא לראות את מה שקרה?"