"מועדון רק בשביל פיליפינים"

          יום שישי, שתיים לפנות בוקר. כל הכניסות לתחנה המרכזית בתל-אביב סגורות, ורק לאחר חיפושים ממושכים הופנינו אל הכניסה הנכונה. היעד: למצוא מועדון בו מתקיימת "מסיבה, אבל רק של פיליפינים". התגובות: מבטים מכל הסובבים באזור, שתהו מה בעצם שתי צעירות ישראליות מחפשות כאן.  

 
          בשיטוטינו בתחנה המרכזית באחד מימי שבת פגשנו את ג'ני, צעירה פיליפינית שבמהלך השבוע מטפלת בקשישה. "איפה מבלה הקהילה הפיליפינית?", שאלנו אותה, והיא סיפרה לנו על כמה מקומות והמליצה על אחד מהם, מועדון בשם טמביין. "זה מקום רק בשביל פיליפינים", ג'ני הסבירה, ועוד אמרה שבכל יום שישי היא וחברותיה מגיעות למועדון, "שפירוש שמו בפיליפינית הוא מקום בילוי".

            המקום אליו היגענו ממוקם במפלס התחתון של התחנה המרכזית. בכניסה ישבו שלושה מאבטחים חסונים ובעלת המקום, אותו מנהל זוג ישראלי. לא בקלות הצלחנו לקבל פרטים על המועדון, ונראה היה שכולם היו חשדנים לגבינו ותהו מה מבוקשנו. בהמשך בעלת המקום סיפרה שמדי שבוע נערכות בו מסיבות לעובדים הזרים, בעיקר לפיליפינים, וגם אירועים מיוחדים כמו מסיבת סילבסטר שהתארחה שם לאחרונה. בסוף השיחה היא הזמינה אותנו למסיבה ביום שישי הבא, כדי ש"תוכלו באמת להתרשם".

          שבוע לאחר מכן, יום שישי, שוב פגשנו בכניסה למועדון את המאבטחים הקשוחים. לאחר שהצגנו את עצמינו הוכנסנו למועדון, בליווי מבט חשדני. השעה היתה שתיים לפנות בוקר, המקום מלא באנשים והתחושה - של כניסה למנהרת זמן. המועדון גדול הממדים מעוצב בסגנון שנות השמונים: רצפה משובצת בשחור-לבן, עשן, מנורות צבעוניות, כיסאות ושולחנות פלסטיק שחורים, בר שמאחוריו עומדות ברמניות פיליפיניות ובמות ריקודים עליהן רוקדים החוגגים. ברקע נשמע השיר שפעם היה פופולרי מאוד, למבדה.

          הסתובבנו בין המבלים והופתענו לגלות ביניהם חבורות של ישראלים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. היה להם מראה קשוח ומחוספס, וגם הם הביטו בנו בחשד. מסיבת ה"פיליפינים בלבד" התבררה מהר מאוד כמקום מפגש בין ישראלים ופיליפינים. הלך הרוח הנינוח השתנה מעט כאשר פגשנו את ג'ני וחברותיה, ששמחו לראות אותנו והחלו לעדכן אותנו על אירועים המתקיימים במקומות אחרים. מהר מאוד הצטרפה גם בעלת המקום וניכר היה שהשיחה איננה לרוחה. הבנות התרחקו ואחת מהן אף ביקשה "אל תספרו לה על מה דיברנו", רגע לפני שנעלמה. קבלת הפנים השתנתה למבוכה וחוסר נוחות.

          כשיצאנו מהמועדון בעל המקום ביקש ללוות אותנו למכונית. "זה לא מקום לשתי נשים בשישי בלילה", הוא אמר ולא ויתר. גם אנחנו הרגשנו שיש סיבה לחשש. תחילה נרתענו ממנו, אולי החשיפה שתחילה מצאה חן בעיני הבעלים פתאום אינה לרוחם, אך מהר מאוד התבהר כי הכוונה היתה טובה ויש צדק בדבריו. אנחנו רק נותרנו עם השאלה מדוע הפיליפינים בכלל צריכים מקום בילוי נפרד?  

• צילום: לירון אלמוג; טקסט: מאיה זיסר