גול עצמי לפמיניזם
הכרעת הדין המחמירה בפרשת רמון עלולה להרתיע מעסיקים ולסכל את שוויון ההזדמנויות בעבודה
"הפתעה" מהרשעתו של רמון אינה המילה הנכונה, שהרי כבר לפני שבועות מספר נשמעו רמזים מגורמים משפטיים (בניגוד לכללי הסוביודיצה) באשר ל"רוח הנושבת". במדינה דמוקרטית שוחרת חוק, עלינו לקבל את הכרעת הדין ולכבדה. יחד עם זאת, מותר לנו ואף רצוי לשקף את רחשי הלב האינטואיטיביים - למען שפיות הרוח, ולא שפלותה.
פסק הדין מתעלם מהתרבות בה אנו חיים. במדינתנו מעולם לא הוגדרו הגבולות הדקים שבין חיבוק חברי לחיבוק דב, המוביל לכדי עבירה פלילית של הרשעה בבית-משפט. אין ספק שהפסיקה מהווה נקודת אל-חזור היסטורית, המחמירה לטעמי בגישתה. היא יוצרת בלבול ומבוכה ומעמידה סימני שאלה רבים באשר לפרשנות הנגזרת מתוך סעיף 348(ג) לחוק העונשין, המתייחס למעשה מגונה.
ויודגש: רמון אכן נסחף להתנהגות שאינה הולמת שר במעמדו. אך מכאן ועד להרשעה בפלילים, המרחק הוא רב. ראוי היה שיינזף ויפנים שמעמדו מחייב התנהגות אחרת, זאת גם אם בנסיבות המקרה לא דובר בניצול יחסי מרות או באירוע בעל סממנים מיניים מובהקים. אולם השפעת פסק הדין מרחיקה לכת הרבה יותר ובעלת השפעה רחבה הרבה יותר, מעולמם הצר של הצדדים המעורבים.
הכרעת הדין המחמירה, המעמידה את מעשהו של ח"כ רמון מעבר לקו ובתחום ההגדרה של "מעשה מגונה", ולא כמעשה בלתי ראוי הנמצא בתחום המשמעתי - יש בה כדי לסכל את שוויון ההזדמנויות בעבודה. האם ייפלא בעיני מישהו לגלות כי מעסיק גבר יבחר כעת שלא להעסיק אשה תחת מרותו, בשל החשש כי בעצם העסקתה הוא שם לעצמו "מכשול בפני עיוור"? האם לכיוון זה אנו חותרים כחברה שוויונית? האם השפעות אלו משרתות את התכלית לחקיקת חוקים המקנים הגנה לנשים? אני סבורה שלא.
ומה על אמון הציבור במערכת המשפטית - האם בהחלטה מהיום יש כדי לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט, או כדי להחלישו? ימים יגידו.
הכותבת היא חברת-כנסת בסיעת קדימה
מומלצים
