דת הפטישיזם
לעבוד את אלוהים, מסתבר, זה לנשק בלהיטות כל מזוזה שרואים; זה להניח על הראש פיסת בד מעוגלת ולפחד פחד מוות מצ'יזבורגר; זה לעשות עוד שלל מעשים המורכבים משליש אמונה תפלה, שליש פחד טמיר מהלא נודע ושליש מתוך הרגל, שאמור לחזק את האמונה. דתיים, שימו לב מה "עוכר ישראל" חושב עליכם
"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"
אלוהים, למי שלא יודע, עזב אותנו מזמן. יותר נכון אנחנו עזבנו אותו, לפחות בליבנו. הבנו שאנחנו לבד, קמנו בכבדות והמשכנו ללכת. אבל היו כמה מתוכנו שקצת קשה היה להם להיפרד, אז הם הפכו לפטישיסטים, או בכינוי הנפוץ יותר – "דתיים". דתי הוא אדם שעבורו אלוהים הוא סוג של פטיש, שניתן לעבוד אותו כמו מעריץ אופייני של סאדו מאזו, למשל.
לעבוד את אלוהים, מסתבר, זה לנשק בלהיטות כל מזוזה שרואים; זה להניח על הראש פיסת בד מעוגלת (איש איש בהתאם לפטיש העדתי שלו); זה לכרוך רצועת עור על היד מידי בוקר, יחד עם סדין לבנבן עם ציציות; זה להפריד כלים ל"חלבי ו"בשרי" ולפחד פחד מוות מצ'יזבורגר; זה לעשות עוד שלל מעשים המורכבים משליש אמונה תפלה, שליש פחד טמיר מהלא נודע ושליש מהרגל, שאמור לחזק את האמונה.
הפסיכולוגיה מכירה הפרעה נפשית קלה המתבטאת בכך שאדם מתעקש לבצע פעולה מסוימת שוב ושוב, כדי להרגיע את עצמו. זה נקרא "אובססיה קומפלסיבית". למשל לכבות ולהדליק את האור כמה פעמים כדי לוודא שהכל בסדר, לבדוק את הארנק שלך כל כמה דקות כדי להיות בטוחים שהוא שם – ושלל טקסים נוספים שמיועדים להבטיח לבעל ההפרעה שיציבותו של היקום נשמרת.
הדת היהודית הפטישיסטית המודרנית בנוייה על אובססיה קומפלסיבית כזו, שמטרתה לטרטר את שפוטיה בצורה כזו שיאמינו שאם יפספסו, חס וחלילה, את אחד מטקסי הפטיש – מי יודע איזה רע יאונה להם. לא אחד ולא שניים ממי שיצאו אל המציאות (או "חזרו בשאלה", על פי הגרסה העממית), מספרים על האימה שאחזה בהם בשבת הראשונה שבה לא ביצעו את טקסי הפטיש הקבועים, או בפעם הראשונה שבה הרהיבו עוז ואכלו שרימפס או קלמרי. ואז הכל נגמר, והם נשארו בחיים, קצת מבינים יותר, קצת ציניים – וכמי שהצליחו לגרש את השד הפטישיסטי.
הפטישיזם הדתי הוא שמסביר למשל את הצלחתם האדירה של ידעונים למיניהם, החל מהרנטגן או ה-MRI בשדרות וכלה באורי גלר הטלוויזיוני. הם מחליפיו הגשמיים של האל שאיבדנו מזמן. כולנו יודעים שהוא איננו, אבל חלקנו מסתפקים ברצועות עור, בשר בטעם גומי, מגילות קלף ישנות ונשיקות למשקופים כדי לשכנע את עצמנו שהכל בסדר. וזה בכלל לא משנה שאחד הקודקסים המרכזיים של היהדות, מסמך זניח בשם "עשרת הדיברות", דווקא די מתנגד לכל הפטישיזם הזה ורואה בו חוסר כבוד והוכחה ניצחת דווקא לחוסר אמונה. אבל התנ"ך והטקסטים שלו הפכו מזמן לדבר הכי פחות חשוב לפטישיסטים המתקראים דתיים.
לאחרונה פתחו בתל אביב מועדון סאדו מזוכיסטי, המיועד לחובבי ז'אנר העור וההצלפות. הטוקבקים באינטרנט התמלאו מייד בתגובות לגלגניות של דתיים, אודות "הפריצות וההפקרות" של העולם החילוני. ואני נותרתי תמה: אתם, שהמצאתם את הפטישיזם המודרני? אתם, שכבר יש לכם מועדון חברים כזה משלכם? קוראים לו, אגב, בית כנסת.
פורסם לראשונה 03/02/2007 22:53
לפנייה לכתב/ת 
התנ"ך. דווקא מתנגד לכל הפטישיזם הזה
צילום: רויטרס
אורי גלר. מה סוד ההצלחה שלו?
צילום: תני גולדשטיין
מומלצים
