ברוך קרא: הכיפה שלי חברתית, לא הלכתית

אנחנו רגילים לראות אותו יושב חנוט בחליפה מהודרת סביב שולחן ומשוחח עם מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון על העניינים הבוערים. קצב, רמון, מזוז. הכיפה שעל ראשו אינה משחקת תפקיד בשיח - הוא לא דוס מחמד של אף אחד. למעשה, ספק אם הוא גם יסכים להגדרה "דוס" באופן כללי. כך למשל בכל מה שנוגע לכיפה. 

"אין בי צורך להתעמת עם החינוך שקיבלתי, ואני מרגיש שהורדת הכיפה זהו סוג של מרד שאין לי צורך בו", הוא אומר. "אם אני נשאר עם כיפה על ראשי אז היא כן מסמלת משהו עבורי, אבל רק מבחינה חברתית ולא הלכתית-יהודית".   

אתה מגדיר את עצמך היום כאדם דתי?

"המונח 'דתיות' פחות מדבר אלי מהמונח 'יהדות'. דתיות אינו מונח הלכתי אלא חברתי. אדם דתי בעיניי הוא אדם שטוען שיש לו אלוקים בליבו. הרי מי קובע מיהו אדם דתי? אני שלם עם יהדותי אבל אני יודע שאני נתפש כאדם דתי מעצם היותי חובש כיפה ואין לי בעיה עם זה. אני לא נלחם בזה שמגדירים אותי כדתי"

אם ככה, אז למה לא להוריד את הכיפה?

"שאלה טובה", הוא מחייך. "אני מרגיש באיזה שהוא מקום - אולי זה לא הכי רציונאלי, אלא רגשי - שהורדת הכיפה זהו סוג של מרד שאין לי צורך בו. היום אני נמצא בסיטואציה שאם אני אוריד את הכיפה זה יסמל שעברתי מצד אחד לשני, וזה לא נכון. אני עושה זאת מתוך בחירה מלאה. אף אחד לא כופה עליי להישאר עם הסמל הזה על הראש".

ואתה לא חושש שבגלל זה תיתפס כמייצג של הזרם הדתי?

"לא, ממש לא. אני לא מייצג שום זרם. הציבור לא עוסק בי, אני לא הסיפור. אני כעיתונאי עוסק בעובדות. עם זאת, אני לא מיתמם - טלוויזיה, בניגוד לעיתון, זהו מדיום ויזואלי. בוודאי שרואים אותי ומנתחים אותי. אז שיקבלו את מי שאני".

מים מכמה בארות

קרא, בן להורים שעוסקים באמנות ויצירה, גדל בירושלים ולמד בתיכון הרטמן בעיר. לדבריו, בית הספר היה אחד התחנות המרכזיות בחייו. "למדתי בתיכון תורני ניסויי עם תפיסה פתוחה, פלורליסטית-הומאנית. זו שיטה חדשנית מבחינת יהדות - ניתן הרבה יותר דגש על פילוסופיה על משנתו של הרמב"ם וכדומה. דברים שתפסו אותי ובהחלט עיצבו אותי.

"גם תנועת הנוער 'הצופים הדתיים' השפיעה עליי. מצד אחד זה לא נתיבות שלום, מצד שני גם לא בני עקיבא. זו לא תנועה סגורה שיש לה מיתוג ברור למי היא שייכת, מי הפטרונים שלה, מי הרבנים שלה. וכשאני אומר שאין פטרונים, אני לא מתייחס רק לרב צבי יהודה קוק או לרב אבינר אלא גם לפרופ' ישעיהו לייבוביץ וכדומה. זה חינוך שיש בו הרבה יהדות מצד אחד, ומצד שני הרבה בארות אחרים מהן ניתן לשתות".

פרשת סיריל-קרן

בימים אלה קרא טרוד ועסוק במיוחד, הנייד מצלצל ללא הפסקה. מעבר לכל הפרשות המשפטיות שתופסות את הכותרות בתקופה האחרונה, הוא גם מתבקש להתייחס לתביעה שהגישה נגדו הפרקליטה ליאורה גלאט ברקוביץ - מי שהעבירה לו את החומר בנוגע לפרשת סיריל-קרן, בה היה מעורב ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. ברקוביץ' פוטרה מעבודתה לאחר שהתברר שהיא המקור שהדליף את הפרשה.

על חשיפת הפרשה הוא מספר: "במהלך ינואר 2003 עסק עיתון הארץ - בו עבדתי באותה תקופה - בסיקור אינטנסיבי של מעשי שחיתות וקשרים אסורים בין פוליטיקאים ואנשי עסקים. במהלך אותו חודש פנה אלינו אותו מקור שלא הכרתי לפני כן, וביקש להיפגש איתי כדי להעביר לידי מסמך. המקור לא הטיל עלי שום מגבלות ולמרות זאת, עיתון הארץ ואנוכי נקטנו במשנה זהירות בטרם הפרסום ווידאנו עימו שניתן לצטט מתוך המסמך ולפרסם את המסמך גם באופן ויזואלי. המקור אישר.

"לצערנו, לאחר הפרסום, המכונה המשומנת של יועצי התקשורת של משפחת שרון הצליחה להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה לפתוח באופן חסר תקדים בחקירה לאיתור מעביר המסמך, לטעמי אך ורק משום שזו הייתה תקופת בחירות. לדאבוננו, הצוות גם הצליח במשימתו. מערכת הארץ ואני עשינו כל שביכולתנו כדי להגן על המקור, שהיכרותי עמו מסתכמת בכ-15-20 דקות, אך הוא לא עשה די כדי להגן על עצמו".

ובכל זאת - לגבי ברקוביץ שפוטרה לאחר מכן - המצפון נקי?

"המצפון נקי במובן הזה שהמערכת ואני עשינו הכל כדי להגן על המקור מבחינה מקצועית. מצד שני, באופן ברור וחד-משמעי הדבר הזה לא עבר לידי. אם הייתי יודע שאדם יאבד את פרנסתו, גם אם היה עושה הכל כדי ליפול לבור הזה, אני לא הייתי משתף פעולה. בוודאי שכואב לי על גורלה של הפרקליטה - אך אני חושב שבסופו של דבר, אדם צריך להיות אחראי למעשיו ולא לחפש אשמים למצב אליו נקלע".

מהן נקודת השיא ונקודת השפל בקריירה שלך?

"נקודת השיא ונקודת השפל כרוכים באותה פרשה. נקודת השיא הייתה כמובן חשיפת פרשת סיריל קרן. לצערי נקודת השפל זו פרשה שבה נחשף מקור עיתונאי. מאוד קשה לי האופן שבו הפרשייה הסתיימה".

הפוליטיקאים ישרים

בניגוד לדימוי שנוצר סביבו, בעיקר בשל אופי עבודתו והפרשות אותן חשף, מתברר שקרא סבור שרוב אנשי הציבור והפוליטיקאים הם אנשים ישרים שבאים לעשות את מלאכתם מתוך אמונה ושליחות.

על השאלה מתי חשת אי-נוחות עם המקצוע שבחרת, הוא עונה: "אני לא חש אי-נוחות, אני מאוד אוהב את עבודתי. אין לי 'קילר אינסטינקט' בנוגע לאנשים, אני אף פעם לא מרגיש בנוח כשאנשים צריכים להתמודד עם גילוי פומבי. אבל כאשר אני שם על כף המאזניים את הערך הציבורי בחשיפת המידע, אני מרגיש טוב. חשוב לי לומר, אולי בניגוד לכמה מעמיתיי, שלדעתי רוב אנשי הציבור והפוליטיקאים הם אנשים ישרים שבאים לעשות את מלאכתם מתוך אמונה, מסירות ושליחות.

אתה לא נסחף קצת?

"לא. אני חושב שהאמירה "כולם מושחתים" הנה אמירת הרת אסון ובמידה רבה מסבירה את אדישות החברה כלפי מעשה שחיתות. הרי אם כו-לם מושחתים, אז מה זה משנה למי אצביע. אין צורך להקים מחאה ציבורית כי ממילא כולם מושחתים - זו הנורמה. אבל למעשה, יש בציבור בלבול גדול וחוסר הבחנה בין עיקר לתפל כי לפעמים העיתונות מזכירה לפעמים בנשימה אחת הצבעות כפולות בכנסת ו-4 מיליון דולר שהגיעו לחשבון הבנק של משפחת ראש הממשלה".

במהלך עבודתך, האם נתקלת בסוגיה שהיה לך קשה לטפל בה מבחינה ערכית או יהודית?