ניירובי: על הפחד ממוות מכוער

הפעם האחרונה ש"ביליתי" בניירובי הייתה בעת שתקלה מנהלתית ב"מסע חוצה אפריקה", חייבה אותי להשתהות בעיר האלימה הזו ולהמתין זמן מה, כמו גם להמתין לשאר החברים שיגיעו. נדהמתי מכמות החולים והנכים שהציגו לראווה את מומיהם על המדרכות במרכז העיר, בקטע שבין "הילטון" לשוק המרכזי. ציינתי לעצמי גם, שהמלון ללבנים נודדים, "ניו סטנלי", שוב אינו רק מלון, מסעדה, בית-קפה ולוח מודעות כפי שהכרתיו, אלא הפך ברבות השנים גם לבית בושת פעיל, מרדת הערב ועד למחרת היום, והוא שוקק פרוצות שחורות.

ילדה בשכונת עוני בניירובי. הפחד מהרעב (צילום: איי אף פי)

בשעת בין ערביים ישבתי בקפה "האקאציה" בחצרו של המלון ונעצתי את עיני בעוברים ושבים על המדרכה. קצת משועמם. פרוצה מקומית ישבה לא רחוק ממני, שתתה משהו בחברת חברותיה ואותתה לי בלי הרף בעיניה, שהיא גם פנויה וגם מעונינת לשבת לצידי.

פירוש מוטעה של מבט עיני או תנועת ראשי, והגברת המטופחת קמה ממקומה והתיישבה לידי בחיוך נצחון, ומיד הכריזה ששמה סבינה ושהיא שמחה שפגשתי אותה כאן. לא ברור לי בדיוק מהו שעבר בראשי באותה שניה, אך במקום לגרשה מיד משולחני, שאלתי אותה אם היא צמאה או רעבה. היא ענתה לי בחיוב באנגלית מצוחצחת ולכן הזמנתי עבורה מנת אוכל ושתיה.

הפרוצה, שבינתיים גם ראיתי היטב שאינה צעירה וגם לא יפה במיוחד, טרפה את האוכל במהירות, כדרך אדם שזמן רב לא אכל משהו של ממש. אחר כך היטיבה את עגיליה בתנועת ראש חיננית, הציתה סיגריה בגנדרנות וינקה ממנה בשאיפת עשן עמוקה. מיד נשפה אותו בשפתיים מעוגלות ושאלה: "ומה עכשיו?"

היות שהבהרתי לסבינה שאשמח מאוד לשוחח עמה בקפה אך אין לה כל סיכוי להגיע אל חדרי, היא הרימה את ראשה ושאלה בחיוך "אם אני מאלה". הודיתי באשמה, מבלי לדעת עד היום, אם כוונתה היתה "מאלה" שאינם אוהבים נשים או שאני "מאלה" שסטייתם מתבטאת בדיבורים. כך או כך, בשיחה איתה ראיתי הזדמנות טובה לשמוע דברים מפי מי שיכולה להיות נציגתם של כל המסכנים, אשר בימים האחרונים הטרידו את מנוחתי על מדרכות ניירובי.

הכל בשביל הילדים

בשני ערבים ארוכים למדתי ממנה שהיא בת כפר שהגיעה לעיר הגדולה, הילדות שלה הייתה רגילה ולא, היא לא מתגעגעת לעברה ולילדותה. האנגלית הנפלאה בפיה מתבססת על מה שלמדה מהמיסיון בילדותה ועל כושר חיקוי אדיר מהטלוויזיה. למדרכות היא הגיעה לאט לאט מתוך כורח שמקורו במחסור, ובכל זאת היא עצמאית ואין לה סרסור.

יש לה שלושה ילדים נפלאים שאת שמות אבותיהם אינה יודעת כלל. ילדיה אינם

 יודעים מה אמם עושה לפרנסתה והם אוהבים אותה מאוד. היא מגדלת אותם בעזרת אומנת, הם לבושים יפה, אוכלים טוב ומקבלים חינוך שלא היה מבייש ילדים לבנים. את כל כספה היא משקיעה בילדיה, ועבור עצמה אינה מותירה דבר. בקושי אוכל.

היא שונאת אנשי עסקים מצריים כי הם אוהבים להכות ואלימות מאוד מפחידה אותה. סבינה אוהבת בעיקר את אנשי העסקים המערב אירופים והאוסטרלים, כי הם משאירים לה אתנן יפה, כלומר, לא פחות מ-50 דולר. יש לה מגבלות צניעות חמורות, שכוללות איסור מוחלט על נשיקת פה או מגע שלא כדרך הטבע (ציטוט מפייה).

גוססים על המדרכות

בערב השני כבר היינו מספיק "קרובים" כדי שהיא תעז ותשאל מדוע בעצם שלא נעלה לחדרי. בין ההסברים ההגיוניים שנתתי לה כתשובה, שאלתי אותה אם אינה פוחדת להדבק באיידס, שעל כן ידוע היה מפרסומים לא רשמיים של ממשלת קניה באותו הזמן שקרוב ל- 40% מהאוכלוסיה העירונית הבוגרת של קניה הנם נשאים, מה שאומר בלשון אחרת כי היקף המחלה אינו ניתן לשיעור. שאלתי אותה אם לא אכפת לה שילדיה יראו אותה גוועת מאיידס ועד כמה היא ערה לכיעור שבמחלה הזו.

פניה של סבינה התעננו. גלגלי עיניה הלבנים נראו לי עכורים וראיתי שהיא לא יודעת את נפשה מכעס. היא תפסה בידי ואמרה: "בוא. דיברת די. עכשי תבוא איתי ואל תדבר". האשה השחורה שהתגלתה עכשיו, משעמדנו זה לצד זו, כגבוהת קומה, לקחה אותי למסע קצר ואפלולי על המדרכה שהקיפה את גוש הבניינים אשר בו ניצב מלון "ניו סטנלי".

המדרכות אשר בשעות היום רוחשות המוני אדם מתרוצצים, מצחצחי נעליים, רוכלים, סנדלרים, פקידים יודעי קרוא וכתוב לשרות ציבור של אנאלפבתים, ממרקי מחבתות, משחיזי סכינים ומתקני סירים, היו שקטות ואפלות כמו כל מרכז ניירובי. בחושך המתעבה הבחנתי בעשרות גופות של בני אדם מוטלות על המדרכות. חלקן על פיסות קרטון המשמשות כמזרון, חלקן מכורבלות זו בזו או עטופות בבלואי סחבות. לחלק מהשרועים על המדרכה הייתה בטן נפוחה, היו מהם שנעו והיו גם מהם דוממים כאבני המרצפת. ריח רע עלה מבמת החזיון המפחיד הזה. גם שיעולים חרחרניים ובכי נשמעו שם על מדרכת הגופות המפחידה הזו.

עם תום "הסיבוב" חזרנו בשקט ובלי לדבר לחצר קפה "האקציה". הזמנתי קפה וסבינה טרפה שוב גלידה בחיוך רחב.

-"נהנית?" שאלה אותי.

-"מה זה היה צריך להיות?" שאלתי אותה בשקט.

-"דיברת על איידס, לא? אז שתדע, כל אלה שראית שם מתים עכשיו ואם לא עכשיו, אז מחר. הם אבל לא מתים מאיידס אלא מרעב".

הרמתי עינים שואלות מעל כוס הקפה שלי והיא מיד ענתה: "הילדים שלי לא ימותו מרעב. אנחנו לא יודעים כלום על איידס, אבל רעב זה דבר מכוער ובעיקר כי מתים ממנו לאט, כי תמיד מוצאים איזה זבל שמאריך את ייסורי הגסיסה". יותר לא שאלתי, גם סבינה בקושי המשיכה לדבר. למחרת נסעתי לאוגנדה ולא ראיתי אותה עוד לעולם.