המיליציה

קו 13 מהמועצה האזורית אשכול. אני מבקש מהנהג שיעצור לי בתלמי אליהו.

"התבלבלת", הוא אומר. "אתה בטח מתכוון לתלמי יוסף".

באמת שאני מתכוון לתלמי אליהו.

"אתה גר שם?".

לא.

"משפחה?".

לא.

"חברה?".

הלוואי.

"אחי, אתה בטוח? אפילו מי שגר שם כבר לא רוצה לנסוע לשם".

אחרי 17 דקות נסיעה ושיחה ערה אחת עם הנהג, רחמים (שם בדוי, כמו כל השמות האחרים כאן), הוא עוצר בחריקת בלמים, פותח את הדלת ואומר: "ברוך הבא למערב הפרוע".

"די, אתה סתם משמיץ".

"מותק", הוא מחזיק אותי ביד אחת ומצביע בשנייה, "אני גר בבית השלישי משמאל".

אני יורד מהאוטובוס, מסתכל מסביב, ואז מסתכל ישירות על איסוזו ענק ששועט לעברי ולא נראה שיש לו כוונה לעצור. בסוף הוא עוצר, אולי בלי כוונה. הנהג בוחן אותי, מגיע למסקנה שאין לי כוונות זדוניות וממשיך לנסוע. כמה שעות אחר כך אני לומד שזאת קבלת הפנים המועדפת, כי הדבר השני שיכול לשעוט כאן לעברך הוא כלב שמירה קווקזי. אם לא הזדמן לכם, מדובר במשהו כמו 80 קילו של שרירים שלא צריכים יותר מעמידה על קצות האצבעות כדי להוריד לכם את הראש בחצי ביס.

מהר מאוד אני מבין שסיבוב במקום זה דבר לא מומלץ. לא בלי בן לוויה שמוכר היטב לכל התושבים, ועוד יותר היטב לכל הכלבים, שצעד לא נכון שלך יגרום להם לתקוף בלי לחשוב פעמיים. אף אחד לא מסביר פנים אם לא תיאמת איתו מראש שיסביר אותן. אם יש לך חזות מזרחית - או במקרה שלי, אם סתם לא התגלחת כמה ימים - בוחנים אותך בשבע עיניים. שש מהן תוהות איך הצלחת לעבור את התעלה שחפרו התושבים סביב היישוב, או את השער המבוצר בכניסה.

כל ניסיון אקראי לדבר עם החקלאים על מה שהביא אותי לכאן מסתיים בכישלון. המבטא הישראלי אמנם מזכה אותי ב"שלום", אבל ברגע שאני מבטא את המילה המפורשת "פרוטקשן" הם נאלמים דום, מחווירים קצת וממלמלים משהו על זה שהם נורא עסוקים או שהם לא רוצים לדבר על זה. אחד מהם מסביר לי למה: "הם עוד לא הגיעו אלי. מה אתה רוצה, להביא אותם בכוח?".

קובי, שאיתו כן תיאמתי מראש, מגיע לאסוף אותי. בחור גדול, יותר משני מטר, ולהערכתי גם יותר מ־120 קילו. הוא לבוש כמו קלישאה חקלאית — חולצת פלנל משובצת, ג'ינס בהירים, מגפיים עד הברך — ועל ירך שמאל, כמו כמעט כל החקלאים בחבל הבשור, נושא נרתיק עם אקדח. מצרך חובה, הוא אומר, בשנה האחרונה.

רגע לפני שהוא מדליק ווינסטון כחולה ומתיישב לספר לי את הסיפור העצוב של החבל, קובי מוודא שאני לא לוקח אישית את היחס הקר של התושבים. "אל תיעלב", הוא אומר ומצית את הסיגריה. "אין מה לעשות, ככה זה באזור מלחמה".

החיים שלך ב־60 אלף שקל

כדי להבין איך הפך חבל הבשור לשדה קרב בין מעניקי חסות לאנשים שלא רוצים לשלם עליה, צריך לדבר קצת היסטוריה. לפני שנה וחצי בערך היתה התנתקות, שבמסגרתה פונו כ־8,000 יהודים מגוש קטיף. אבל לא רק יהודים אכלסו את הגוש: בקצה הדרומי שלו היה אזור מיושב של בדואים, שחולק לדהניה א' ודהניה ב', או דהניה הישראלית ודהניה המצרית. דהניה א' היתה ידידותית מאוד לישראלים, בין השאר מפני שרוב התושבים בה היו משת"פים של צה"ל והשב"כ. לגבי דהניה ב', הדבר היחיד שאני יודע לספר לכם זה שנכנסתי אליה חודש לפני ההתנתקות למרות שהורו לי לא לעשות את זה, ושלוש דקות שם הספיקו כדי שצרור כדורים יעבור קרוב מדי לאוזן שלי.

עם ההתנתקות הוחלט לפנות גם את הבדואים הידידותיים של דהניה א', שחלקם התפרנסו עד אז מעבודה חקלאית בחבל הבשור. מה שלא ממש הוחלט זה לאן הם יפונו. בסופו של דבר, אם כי לא ממש במילים האלה, מה שהממשלה אמרה להם היה "תתפסו גמל ותרימו לכם איזה פחון או משהו, כי אתם כבר לא הבעיה שלנו". אז הבדואים תפסו גמלים והרימו פחונים על אדמות מדינה בנגב. רק שאין ממה להתפרנס באדמות האלה, וזה גרם להם להפנות את העיניים למקום העבודה האחרון שלהם. פה מסתיים החלק ההיסטורי, ומתחיל החלק העצוב.

על פי רישומי המשטרה, שהוצגו לפני כחודשיים בדיון בכנסת על הגניבות בדרום, בשנת 2006 היו באזור חבל הבשור 50 פריצות - ירידה של יותר מ־10 אחוזים משנת 2005. זה היה הרגע שבו עודד, אחד מהחקלאים שהשתתף בדיון ושלסיפור שלו עוד נגיע, התחיל לצחוק. "זאת לא ירידה בפריצות", הוא אומר. "זאת רק ירידה בדיווח. אנשים פשוט הבינו שהמשטרה לא תעזור להם". על פי רישומי האחראי לביטחון באזור, שהחקלאים מדווחים לו על כל אירוע, מדובר בממוצע שקרוב יותר ל־60 פריצות בחודש.

בניגוד לקורבן הממוצע של הפורץ הממוצע, חקלאי חבל הבשור יודעים מראש שהם על הכוונת. קחו לדוגמה את גדי, אחד שסבל ועדיין סובל מפריצות חוזרות ונשנות. אצלו זה מתחיל משיחת טלפון שבה הוא נדרש לשלם תמורת "הגנה" על המשק שלו. כשהוא מסרב, הוא יודע מה יקרה למחרת בבוקר. בין השאר פרצו לבית האריזה שלו, הרסו חממות, ופעם סגרו לו את השערים עם מנעולים כדי שהתאילנדים לא ייצאו לעבודה. הנזק מוערך במאות אלפי שקלים.

במקרה של רמי זה עבד קצת אחרת. יום אחד הוא קיבל טלפון שבו נאמר לו רק משפט אחד: "שלום, אני השותף החדש שלך. תכין לי 100 אלף שקל". רמי הבהיר לשותף שלו שהוא עובד סולו, ואחרי ארבעה ימים גילה שעקרו לו עשרה שתילי פלפל. הנזק היה מינורי, עניין של אלף שקל, אבל אחרי כמה שעות באה עוד שיחת טלפון: "לא תשלם, ונגמור לך גם על 100 אלף שתילים". רמי סירב לשלם. מנהרה שלמה של פלפלים נעקרה. הנזק, אתם בטח מתחילים כבר לקלוט את התמונה, מוערך בעשרות אלפי שקלים.

יש כאלה שמנסים להקשות על הפורצים. כמו יוסי, שביום שישי אחד קיבל דיווח שהמחסן שלו נפרץ. הוא הגיע למקום בריצה, אבל כל המהירות שבעולם לא עזרה: קיר שלם נשרף, והמחסן רוקן. סחורה בשווי 70 אלף שקל נעלמה. יוסי, שהחליט לא לוותר, הרים את הקיר מחדש - הפעם עם מיגון מתכת בעובי ארבעה ס"מ. בפעם הבאה שהפורצים הגיעו, הם ירדו עם חבלי סנפלינג מהגג. "כל גניבה כזאת", אומר לי אחד מזקני השבט, "זה פשוט לגמור חקלאי. יש פה אנשים שאין להם שום אפשרות להתאושש מגניבות בסדר גודל כזה".

אז יש כאלה שמשלמים. כמו שלום, שקיבל טלפון עם ההוראה ללכת ולארגן 30 אלף שקל. שלום שלח את המטלפן ללכת ולהזדיין, ולמחרת גילה שריסקו לו מחשב השקיה בשווי 8,000 שקל. אחר כך באה האזהרה הצפויה - לא תשלם, ככה זה יהיה כל יום - ואחרי שריסקו לו עוד שני מחשבים, הוא נכנע ושילם.

ליורם היה טרקטור בשווי 200 אלף שקל. אני כותב "היה" כי נכון לעכשיו, השווי שלו עלה ל־250 אלף: זה קרה אחרי שהטרקטור נגנב, והוא נדרש לשלם "רק רבע מהמחיר המלא". גם הוא שילם.

לפני חודשיים קיבל ליאור טלפון אנונימי שבישר לו שמישהו שילם 40 אלף שקל כדי שיפגעו בו. כדי להיחלץ מהמצב הזה הוא נדרש לשלם 60 אלף. כשאני שואל אותו אם הוא שילם, הוא שותק.

אבל יש עוד סוג של חקלאים בחבל הבשור. אלה שהחליטו להילחם.

יבוא שוטר, ייקח אותך

ככל שאני מדבר עם יותר חקלאים, אני שומע יותר את שמו של שי דרומי, שמואשם בהריגה אחרי שירה למוות בפורץ שנכנס לחווה שלו. דרומי הוא לא מחבל הבשור, אלא מרמת הנגב, אבל כאן מתייחסים אליו כמו אל גיבור מקומי. כשמתברר שהוחלט להאריך את מעצרו בשלושה שבועות, אפשר לראות את מפח הנפש מסביב.

ההחלטה של דרומי לפתור את בעיית הפריצות שלו בעצמו אולי לא זוכה כאן לקונצנזוס מוחלט, אבל היא בטח יותר מקובלת מהפתרון המקובל בבאר שבע ובעומר — שם, טוענים בחבל הבשור, כולם פשוט משלמים לבדואים. המארח שלי בתלמי אליהו, קובי, טוען שבעומר אפילו השוטרים משלמים תמורת פרוטקשן. "אנחנו לא נהיה עומר", הוא אומר. "אם כבר, אנחנו נהיה השי דרומי הבאים. אנחנו מסתובבים עם נשק, ומה שקרה עם דרומי יכול לקרות גם אצלנו. אנחנו לא נשלם דמי חסות, ואם זה אומר שצריך לצאת למלחמה - אז נצא למלחמה".

אני מבקש ממנו להגדיר "מלחמה". "אני לא אירה סתם לבנאדם בגב", הוא אומר, "אבל אם יבוא אלי גנב בלילה, אני מבטיח לך שאפרש כל התנהגות שלו כסכנת חיים. ואני אירה".

"לא עדיף להשאיר את זה למשטרה?".

"אתה יודע איך קוראים כאן לשוטרים? חיוורי המדים. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, או שהם לא רוצים לעשות שום דבר. אני לא אומר שניקח את החוק לידיים, אבל אנחנו ניישם אותו. אני על המשטרה לא סומך יותר".

קובי לא לבד בעניין הזה: לשוטרים אין כאן תדמית הרבה יותר טובה מאשר לבדואים. חלק מזה נובע מחוסר היכולת של המשטרה - או אם ללכת עם הגירסה של קובי, חוסר הרצון שלה - לטפל בבעיית הפריצות. החלק האחר קשור ליחס שלה לחקלאים שמחליטים להתגונן בכוחות עצמם.

אחד כזה הוא אחיו של קובי, איתן. אשתו התקשרה אליו יום אחד ושאלה אם הזמין הובלה, כי מישהו מעמיס את כל הסחורה החקלאית שלו על משאית. איתן אמר שלא הזמין אף אחד, והתקשר לשכן שלו, שיצא החוצה ופירק את שני הפורצים במכות. אחד מהבדואים הגיש תלונה על תקיפה. איתן נלקח למעצר. לבדואי, חוץ מהמכות שקיבל, שלום. במקרה אחר, בעל חווה ירה באוויר כדי להבריח פורצים שניסו להסתלק עם הכבשים שלו. גם הפעם זה נגמר בתא המעצר; גם הפעם העציר לא היה בדואי. אבל שני הסיפורים האלה מתגמדים מול מה שקרה לעודד, חקלאי ויוצא סיירת מובחרת.

הסיפור שלו מתחיל באופן די סטנדרטי, לפחות בסטנדרטים של חבל הבשור: דפיקה בדלת ובקשה לדמי חסות בסך 5,000 שקל. כשעודד סירב לשלם, אחיו קיבל טלפון עם מידע מדויק על מקום הימצאה של אשתו ואיום שאם הכסף לא יגיע, מישהו - במילים של הבדואי - יישחט. הכסף לא הגיע והאישה לא נשחטה, אבל אז התחיל שלב ב': קרעים בחממות, גניבות, פריצות.

יום אחד, כשטייל בין החממות שלו, עודד פגש את החבורה שאיימה עליו - 12 בדואים שהקיפו אותו עם מקלות, סכינים יפניים ואבנים. הוא ירה שלוש יריות אזהרה באוויר. ואז הוא נעצר באשמת ניסיון לרצח.

האקדח שמור במערכת

עודד לא הגיע לתחנת המשטרה כעציר: הוא הגיע כדי להגיש תלונה על תקיפה. אבל אחד מהבדואים שהשתתפו בהיתקלות הקדים אותו, וכבר מסר לחוקרים את הגירסה שלו. כשעודד נכנס, השאלה היחידה שהופנתה אליו היתה אם יש לו נשק. הוא ענה שכן, ונעצר. "שמו לי אזיקים על הידיים והרגליים בשתיים בצהריים", הוא מספר, "ורק אחרי שבע שעות נזכרו שאני קיים".

הבדואי סיפר בחדר החקירות שעודד ניסה לרצוח אותו. חד וחלק. הצמיד לו אקדח לגב, וירה שלושה כדורים שבמזל רק שרטו אותו. כהוכחה הוא הביא איתו חמישה תרמילים. בדיקה העלתה ששניים מהם לא שייכים לאקדח, אבל זה לא חסך מעודד הארכת מעצר של חמישה ימים.

בזמן שעודד ישב במעצר, בדיקה של המכון הפתולוגי קבעה שהבדואי אפילו לא נשרט. בינתיים התברר גם שלמתלונן יש חמישה תיקים קודמים במשטרה - שלושה על סחיטה באיומים ושניים על סחר בסמים. זה לא חסך מעודד הארכת מעצר נוספת.

ואז, באמצע הלילה, הוא שוחרר. עודד לא יודע למה. הוא גם לא יודע איפה עומדת החקירה, ואם התיק שלו סגור או פתוח. הוא יודע רק שני דברים: הראשון הוא שהנשק שלו, לפחות נכון לרגע שבו השורות האלה מוקלדות, עדיין בידי המשטרה. השני הוא שאין לו אומץ לשאול לגשת ולברר איפה הוא עומד.

"לשוטרים", הוא אומר, "היה ברור שאני אשם. אני לקחתי את החוק לידיים. אמרתי להם 'חבר'ה, אם אני לא יורה, אני לא יושב איתכם פה היום', אבל זה לא שינה כלום".

עם הבדואים עודד דווקא יודע איפה הוא עומד. "לפני חודש וחצי נסעתי לבאר שבע וראיתי שם את החבורה הזאת. הם קלטו אותי, התחילו להתגרות. סתמתי את הפה ולא התייחסתי אליהם, אבל עכשיו אני מפחד. אני רק לא יודע ממי יותר, מהם או מהמשטרה.

"את האבסורד הכי גדול של המצב הזה ראיתי כשהייתי בדיון להארכת מעצר. לידי ישב בדואי שאמר לשוטרת שהוא מכיר את השופט, יודע בדיוק איזה אוטו יש לו ואיפה הוא גר. השוטרת אמרה לו 'יש לך מזל שאתה לא נכנס אלי הביתה', והוא ענה: 'לי יש מזל? לך יש מזל שאני לא נכנס אלייך הביתה. אם תשרטי אותי את תשבי בכלא, לא אני'".

את הסיפור הזה אני שומע בבקתת עץ יפהפייה עם בריכה קטנה בחוץ, בתוך השקט הכי פסטורלי שאפשר לדמיין. אבל ככה זה בחבל הבשור: קרוב לכאן, במקום לא פחות פסטורלי, אחד החוואים שמע לפני כמה חודשים רעשים מוזרים מהדיר שלו. הוא יצא החוצה וראה מישהו מתעסק עם הכבשים. הבחור, שידע בדיוק מה קורה למי שמעז לירות באוויר, תפס את הפורץ ביד וניסה לסלק אותו בדיבורים. השותף של הפורץ, שהתחבא בקרבת מקום, שלף סכין ודקר את החוואי בצוואר. שלושה ימים עברו עד שחלפה הסכנה לחייו.

לפני כמה חודשים קיבץ אחיו של עודד את כל הסיפורים שאתם קוראים כאן, ועוד הרבה אחרים, למכתב שנשלח אל השר לביטחון פנים דאז, גדעון עזרא. הוא ביקש מהשר שיגיע לאזור ויראה בעצמו את מה שקורה. העוזר של עזרא התקשר, והבטיח שהשר בדרך. בחבל הבשור עדיין מחכים.

100 אלף בדואים מתים

קובי מתלמי אליהו לא מאמין במכתבים. מבחינתו ברור לגמרי מה צריך לעשות. "הבנאדם הראשון שיבוא ויאיים על מישהו מאיתנו לא ייפצע: הוא ימות. אתה יודע מה, אני גם לא כל כך בטוח שימצאו את הגופה שלו. אם אנחנו, הנתקפים, הופכים לחשודים בעיני המשטרה, איזה ברירה כבר יש לנו".

קובי הוא לא היחיד: מיליציות קטנות הולכות וגדלות בחבל הבשור. החקלאים עובדים ביום ושומרים בלילה. השלב הראשון היה מיגון. השלב הנוכחי: מארבים. השלב הבא, אם אף אחד לא יעצור אותו, יהיה מתקפה. "רק ככה", אומר עודד. "רק באלימות. משטרה? איזה משטרה? אני מתקשר להגיש תלונה על גניבה, מגיע מישהו אחרי ארבע שעות ושואל אותי בשביל מה לי להגיש תלונה בכלל. אני שואל אותו מה עוד אני אמור לעשות בתור אזרח, והוא עונה לי 'וואלה, לא יודע'".

בועז, אחד החוואים הצעירים באזור, כבר התקדם שלב אחד הלאה. את החווה שלו הוא ביצר טוב־טוב, ו־30 כלבים אימתניים שומרים עליה. ולמרות כל זה, לדעתו יש רק פתרון אחד: "כל אחד קם בבוקר, הולך ויורה בבדואי. יש לך 100 אלף איש שירו בבדואים. מה תעשה, תעניש את כולם?".

אני לא בטוח שהוא לא מתכוון לזה.

"אותי לא ימעכו כמה פושטקים כמו איזה ג'וק", אומר עודד. "אני לא מזיע בחינם, לא אחיה עם הראש באדמה ולא אתן להם את הכיף הזה לגזול לי את הפרנסה. אני מעדיף למות. מצד שני, אתה מחכה שיהיה לך איזה גיבוי או עזרה מהרשויות, ואין. זה פרק רע מאוד של 'הסופרנוס', רק שזה החיים שלנו. פתאום אתה מוצא את עצמך במערב הפרוע, ואתה לבד".

לבד, ובלי נשק

"מה, אני אהיה פושע ואחזיק אקדח כנגד החוק? אז בינתיים אני מסתובב עם לדרמן צמוד, ושאלוהים יעזור. ממילא במצב הזה נדמה לי שרק הוא יכול".

"היום זה פרוטקשן", מסכם בועז, "ומחר יחטפו לנו את האחיות וייקחו אותן לזנות. זה מופרך? לפני כמה שנים גם המחשבה שייקחו פה פרוטקשן היתה מופרכת. למה להתאמץ ולהביא אותן מרוסיה? פשוט יחטפו אותן מכאן. אבל אני לא אשלם להם. אני אמות לפני שאשלם לבדואי פרוטקשן".