במורד הגרון מתחלקת מועקה
מסתבר שהדיכאון הזה כאן כדי להישאר, לפחות עד שנמנה את כל החיילים הוותיקים בחיל הדכדוך והמלנכוליה. אחרי הרשימה הקודמת בעניין, קבלו את הבחירות שלכם
נראה שהדיכאון לא נגמר ברשימת אלבומי הדיכאון עליהם המלצנו לכם בשבוע שעבר. למען האמת, הוא רק התחיל. מאות תגובות הבהירו לנו שהדיכאון מתפשט מהר יותר מהשפעת, ושלכל אחד מהמגיבים יש אלבומי דיכאון נהדרים משלו. בין המוני ההמלצות היו כמה אלבומים שלגביהם היתה הסכמה רחבה, כמו גם כמה אוצרות שדלינו מאוקיאנוס הטוקבקים.
לכן, לקראת עוד סוף שבוע חורפי ומשרה דכדוך, קבלו תריסר המלצות
חמות נוספות לאלבומים שידכאו אתכם, או יזככו את הדיכאון שלכם עד לקתרזיס בריא. והפעם – האלבומים שאתם בחרתם בתגובות לרשימה הקודמת.
אבל קודם כל, התנצלות: אין מקום לכולם. מצטערים. אם היינו מכניסים את כל ההמלצות הנהדרות שלכם, הכתבה הזו הייתה תופסת את כל שטח האיכסון של ynet. אבל תודה לכל מי שטרח והמליץ, בתגובות ובמייל. אתם גדולים, ואנחנו מבטיחים שהדיכאון הזה יעבור. בינתיים שימו דיסק. אולי אחד מאלה.
Tindersticks – Tindersticks - 1995
לתשומת לב הקוראים שהמליצו בעקשנות על מאזי סטאר ופורטיסהד: דיכאון לא שווה בהכרח חורף, ולא כל אלבום חורפי הוא גם מדכא. אבל יש כאלה שמבטאים את שתי התחושות נהדר, וההגדרה המושלמת למוזיקה של להקת "טינדרסטיקס" תהיה "דיכאון חורפי עמוק". ובכל זאת, הם הצליחו ליפול בין הכיסאות ולהישמט הן מכתבת אלבומי החורף והן מכתבת אלבומי הדיכאון. עכשיו הם זוכים לכבוד המגיע להם.
על גבי עיבודים מגוונים ועשירים בכלי מיתר, כלי נשיפה והשפעות סול וג'ז, אפשר למצוא תמיד את הקול העמוק והרוטט של סטיוארט סטייפלס, שמדבר ושר בכבדות, ומצליח לגעת בלא מאמץ כמעט בנימים הכי פצועים ורגישים של הנפש. האלבום השני של הבריטים המעולים האלה (גם הראשון נקרא Tindersticks) מפנק אותנו בתצוגה מזוככת של יכולותיהם: איטיות ואינטימיות, צלילים נמוכים שנמתחים כמו דבש חם, ואלבום שמתאים במידה שווה למעשה אהבה ולבכי מר.
Lou Reed – Berlin - 1973
מה מעציב יותר מזמר עצוב ששר שיר עצוב? זמר עצוב ששר שיר שמח. וכך נפתח אחד האלבומים העצובים ביותר של המאה, בשירת "יום הולדת שמח" לקרוליין, ביום נהדר,
שמח וזוגי בברלין. מנקודת הפתיחה האידיאלית הזו אפשר כמובן רק לרדת, ואם לא אכפת לכם, אז במהירות ובאלימות. האהבה והחיים מתחילים להתפורר, ולו ריד מוביל אותנו בקולו העצוב-תמיד דרך מסכת טראגית של זוגיות מתפרקת עם כל המרכיבים הדרושים: אלימות, סמים, דיכאון וייאוש. על פי סקרים רבים מדובר באלבום העצוב ביותר שהוקלט אי פעם, ורבים מכם, מסתבר, מסכימים.
1998 - עמיר לב - פעם בחיים
גולש חסר שם כתב בתגובות: "למי שעוד לא מכיר, האיש שיכול להביא אותה במלנכוליה האופטימית. יוצר גאון, שיכול להפוך כל ערב מתחת לפוך למסע לתוך הבאר שלכם מתוך עיניים רומנטיות ביותר. למי שרוצה להתחיל 'לייט' הייתי ממליץ על ההופעה שלו בבארבי. למי שרוצה לגשת לעניין בכל הכוח, 'פעם בחיים' והדיסק האחרון שלו, 'לפעמים אני מאושר'". וגם אני ממליץ, "פעם בחיים" הוא האלבום השלם והמגובש ביותר של לב, עם שוברי-לבבות כמו "ערב ראש השנה", "כחול וירוק" ו"עננים שחורים". עם הקול החרוך, העיבודים העגמומיים והטקסטים המינימליסטיים והמבריקים, אצל עמיר לב תמיד מרגישים ש"עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל". עגמומיות ישראלית בשיאה הפואטי.
Lady And Bird - 2003
הזמרת הצרפתייה קרן אן והזמר האיסלנדי בארדי יוהאנסון (סולן הלהקה המצוינת באנג גאנג) הוציאו ב-2003 אלבום קונספט שבחצי אוזן נשמע כמו דרים-פופ מתקתק, גיטרות אקוסטיות וקרקושי אלקטרוניקה נעימים ברקע, עם קולותיהם המתוקים של יוהנסון ואן. אבל בקנקן הזה יש הרבה יותר. זו "אגדת ילדים למבוגרים" על שני יצורים דמויי-ילדים שנלכדו בתוך שני אנשים מבוגרים. עם בלדות ייאוש מרטיטות, קאברים ל-"Stephanie says" של לו ריד (ראו המלצה) וההמלצה המשכנעת מתמיד "Suicide Is P
ainless" (קאבר לשיא הנושא של M*A*S*H), שני הילדים מגיעים למסקנה, אחרי דיאלוג קורע לב בשיר האחרון, שאם כך נראה עולם המבוגרים, הם מעדיפים לקפוץ אל מותם. אם אתם מפחדים לגדול, או כבר גדלתם וגיליתם שזה לא מה שציפיתם לו – הדיסק הזה יהווה בשבילכם דחיפה אחרונה מהגשר, אבל יעשה את זה בעזרת סוכריות גומי בצורת חיות. עדין, צבעוני ומתקתק מבחוץ, שחור, מייאשש ורקוב מבפנים.
- האזינו לארבעה שירים בעמוד המייספייס שלהם.
- והאזינו לשיר הסיום
המצמרר ב-youtube.
Anathema – A Fine Day To Exit - 2001
מטאל, יודע כל מי שניסה להקשיב לו פעם
ברצינות, לא חייב להיות רק צרחות, דפיקות וגיטרות מחרישות-אוזניים כמו הסטיגמה שמלווה אותו. בעץ המטאל הענק והמסועף יש אינספור זרמים ותת-זרמים ותת-תת-זרמים, חלקם יצירתיים, מעמיקים ומפתיעים. הגולש יונתן כתב במייל על אלבום המטאל המדכא והמרתק הזה: "מספיק נגיעות בריטיות כדי שיהיה אפשר לזהות בדיוק מאיפה הם הגיעו, מספיק נגיעות אגרסיביות כדי להזכיר לשומעים שהם עדיין מקשיבים ללהקת מטאל (והרבה פעמים, צריך להזכיר שזו להקת מטאל), והרבה, הרבה מלנכוליה. הופק ע"י ניק גריפת'ס, שהפיק גם את פינק פלויד בזמנו, ואפשר לשמוע השפעות של פינק פלויד ורדיוהד במהלך כל האלבום". אל תפחדו ממטאל, הוא לא מפחד מכם.
- צפו ב-Pressure
David Sylvian - Secrets of the Beehive -1987
הסולן הבלתי נשכח של להקת הסבנ-אייטיז Japan הוציא
ב-1987 אלבום מינורי ויפהפה, שרק משווע לקרן שמש קטנה שתפלח את הערפל שבנפש. "אני מחכה על המזח הריק, צופה בספינות עוגנות. אני מחכה שהכאב ייפסק, שהאושר יבוא", שר סילביאן בקולו העמוק והנקי, והאושר לא בא. "הקול יחדור כמו ויסקי, המוזיקה לא תרפה", כתב עליו בתגובות הקורא אמיר. האלבום המעודן והיפהפה הזה הוא אוצר קטן שהשפיע על המוני יוצרים בני ימינו, ביניהם גם Beck של תקופת "Sea change" (שלא זכה כאן להמלצה פשוט כי הופיע כבר בכתבת "אלבומי החורף").
- צפו ב-Orpheus
Matt Elliott – The Mess We Made - 2003
אחד האלבומים המופתיים והמושלמים של שנות האלפיים הוא גם אחד המאתגרים והמפחידים שבהם.
מסע אלקטרוני-אקוסטי מהפנט, מטריד ומטלטל בנבכי נפשו הרדופה של אליוט, כשברשימת המשתתפים אפשר למצוא מקהלת ספנים שיכורים על גב הספינה הטובעת, מקצבי ג'אנגל פרנואידיים, סרטי הקלטה מעוותים שמנוגנים הפוך ונשמעים כמו רוחות רפאים, וגם גיטרה אקוסטית, אקורדיון ולחנים מזרח-אירופאיים. בהחלט לא לכל אחד, אבל מי שיעיז לצאת למסע ברכבת השדים האמיתית והמבהילה-בהחלט של אליוט, יזכה לקתרזיס מטמטם מרוב יופי, אחרי שישלוף את עצמו מזוכך מהבאר החשוכה.
1998 - ענבל פרלמוטר – הקלטות אחרונות
מעט מאוד אלבומים יכולים לשנות את חייך, והאלבום שיצא לפרלמוטר אחרי מותה הטראגי ב-97' הוא אחד מהם. לפני מותה עבדה פרלמוטר על אלבום סולו ראשון והקליטה בביתה גרסאות ראשוניות לשירים שנועדו להרכיב אותו. אחרי מותה, שותפותיה של ענבל ל"מכשפות" הוסיפו לשירים ערוצים וכלים נוספים שהן הקליטו באולפן, צירפו עוד כמה שירים שהקליטה בהזדמנויות אחרות, ושיחררו את ההקלטות האחרונות בהחלט שלה. האלבום שנוצר מצמרר, בעיקר בגלל הסאונד שלו: להקלטות הביתיות יש איכות טכנית ירודה אבל דווקא בגלל זה פרלמוטר נשמעת חשופה יותר, אמיתית יותר. באלבומים רבים שהומלצו בתגובות, ביניהם Grace של ג'ף באקלי, הסיפור הביוגרפי שסובב את האלבום עצוב יותר מתוכן האלבום עצמו. כאן הם חופפים – מותה הפתאומי של פרלמוטר הביא ליציאת האלבום הזה בצורתו הנוכחית, הלא-מלוטשת, המלוכלכת והביתית, וזה מוסיף לטראגיות, לכאב ולתוכחות החדות (ולעתים שנונות) בשירים של ענבל. "הקלטות אחרונות" שינה את הדרך בה אני שומע מוזיקה.
Robert Wyatt – Rock Bottom - 1974
כשהמתופף והזמר של Soft Machine נופל מקומה רביעית והופך
נכה לכל החיים, כשהוא מגלה שהוא לא יכול יותר לתופף כמו שתמיד עשה, אין זה פלא שהוא מגיע ל-Rock bottom, נקודת השפל של הדיכאון ממנה אפשר רק לעלות. ואם המתופף של פינק פלויד מפיק את האלבום שלו, אפשר להיות בטוח שלא יצא לו מהאולפן קרנבל של חיוכים, קרני שמש ודובוני אכפת לי. "Rock bottom" הוא אלבום יפהפה ועצוב לא רק בגלל הסיפור הביוגרפי שסובב אותו, אלא בעיקר בגלל המוזיקה. רוק מתקדם, ג'אז, סגנון שירה וואייט-י ייחודי ושירים מורכבים וארוכים, תובעניים וטובעניים, שמביאים דמעות לעיניים מרוב יופי וכאב, לסירוגין. ויש פה גם את "Sea song", שלדעת רבים וטובים (איכשהו, אני לא ביניהם) הוא השיר היפה ביותר שנכתב אי פעם.
2001 - גלעד כהנא – שכחתי איך לאכול
הגולש עמית כתב במייל: את האלבום המאד-עצוב הזה הקליט אחד היוצרים הכי שנונים ומצחיקים בארץ. גלעד כהנא הקליט את "שכחתי איך לאכול" בעקבות גירושיו מאשתו. האלבום יצא ב-2001 ולא עשה רעש - ונעלם לו. הוא לא מודפס יותר. קשה להקשיב לו, לא רק כי הוא אלבום מאד קודר, מאד מיואש, אלא גם כי הוא אלבום מאד מורכב מוזיקלית. כהנא עשה בו הכל - מההקלטה, שנעשתה בביתו, דרך הכתיבה והביצוע כמובן, וכלה בנגינה על כל הכלים. "אין לי עבודה, אין לי ילדים" הוא פותח את השיר הראשון, "בועה", ומשם זה לא נעשה יותר שמח. קטעים אינסטרומנטליים קצרים, מעברונים אלקטרוניים, מכונות תופים, המון קלידים, מנגינות ילדותיות משונות עם טקסטים מוזרים - זה לא אלבום לכולם. זה לא אלבום דיכאון פולקי חורפי שמתכרבלים איתו בפוך. האלבום הזה גס - לא במובן שהוא רועש או כבד, הוא פשוט לא מאד נעים לשמיעה. הוא דורש את מלוא תשומת הלב שלך והוא דורש ממך להתעמת איתו".
Joy Division – Closer - 1980
כמה מהמגיבים זעקו "אינטרפול!", והם מוזמנים לבדוק
ממי ירשו 'אינטרפול' את המטען הגנטי שגורם להם לדכא את המאזין גם כשהם נותנים בראש עם רוק קצבי ("רוק קצבי"? כבר עכשיו אני מרגיש באייטיז). אפילו אם לא מכניסים למשוואה את התאבדותו של איאן קרטיס, בין כל הדארק-אייטיז העגמומיים עם מעילי הגשם, האלבום השני של ג'וי דיוויז'ן לוקח את כתר הדיכדוך בקלות מלכותית. האווירה האפלה ורדופת הצללים מותירה חלל גדול בלב המאזין, פחד וניכור נוזלים מכל שיר באלבום הקלאסי הזה. אני מצטער שהאלבום לא שינה את חיי בזמן אמת, בגיל הנעורים. הוא בטח היה מעיף לי את הראש.
Eels – Electro-Shock Blues - 1998
הגולשת אביטל כתבה במייל: לא צריך להסביר למארק אוליבר אוורט מה-Eels דיכאון מהו.
ב-98', בשורה מרה אחרי בשורה מרה, מארק גילה שזה שהמצב בקאנטים לא אומר שהוא לא יכול להפוך לגרוע יותר - התאבדות אחותו אליזבת, הסרטן הסופני של אימו והתקף הלב של אביו מספר שנים קודם כן הותירו אותו השריד האחרון ממשפחתו. Electro-shock blues הוא שלב ההשלמה של מארק בתהליך האבל - בלי צווחות קורעות קרביים, עם שירים שנשמעים לפעמים כמו הכלאה בין בלוז לשירי ערש, עשירים בפריטות גיטרה עדינות, צלילי תיבת נגינה וכינורות בלוזיים, ומעליהם קולו האדיש של אוורט ממסך על המילים ועל הטרגדיות של חייו. יחד עם ליסה ג'רמנו וגרנט לי פיליפס (מלהקת "גרנט לי בפאלו") בהופעות אורח, אוורט משרטט בעדינות באלבום המופת הקטן, האישי והכואב הזה את היום שאחרי, עבור מי שצריך לאסוף את השברים ולקום מהרצפה.
אספתם את השברים? קמתם מהרצפה? רואים אור בקצה המנהרה, או שמא אתם עדיין משוכנעים שזו רכבת שעומדת לדרוס אתכם? אלבום הדיכאון החביב עליכם עדיין לא מוכר? התעצבנתם שפינק פלויד וזהר ארגוב לא נכנסו? בשביל זה המציאו את התגובות.
