שינויים בהרגלי הגלישה

תהיות ומסקנות מכנס DLD (עיצוב החיים הדיגיטליים, בתרגום חופשי) שנערך השבוע בברלין:

מה התחדש באינטרנט?

המהירות של זרימת המידע. המהירויות החדשות, המסופקות על-ידי הפס הרחב (מה שמכונה לפעמים "אינטרנט 2.0") משנות את התכנים של אינטרנט, ההופך מפלטפורמה להעברת מילים לפלטפורמה להעברת תמונות. זהו מהפך דרמטי: המילה הכתובה, שהייתה אמצעי התקשורת השולט ברשת, נסוגה ומפנה מקום לצילום ווידאו. הטכנולוגיה של העברת סרטי וידאו על גבי הרשת עדיין לא מושלמת, אך היא משתפרת משעה לשעה. חברות ענק ורבבות ממציאים קטנים משקיעים את מיטב כספם וזמנם כדי לעשות את הגלישה החזותית באינטרנט לעניין קל ופשוט. את ההבטחה המשמעותית בתחום זה העניק לבאי הכנס המייסד של סקייפ, ניקולס זננסטורם: בקרוב נביא את הטלוויזיה באינטרנט לכל בית.

מה עושים הגולשים?

הם החזירו בהדרגה לאינטרנט את אופיו הראשוני כרשת לחילופי דעות ויצירת קשרים. הם יצרו קהילות ואלו בתורן יצרו דפוסי ביטוי חדשים. הגולש הפעיל והעצבני נהג בעבר להגיב בכמה שורות על מה קרא באתר המידע הממוסד והסתפק בכך. זה היה עיסוקם העיקרי של הטוקבקיסטים. אחר-כך פתח לו הגולש הפעיל מיני-אתר משלו, יומן אינטרנט אישי - הבלוג - שבו רשם את חוויותיו, הערותיו וביקורותיו, תוך הדגשת קישורים לאתרים אחרים. אך תחזוקת הבלוג לא הייתה מלאכה קלה. כדי לקיים בלוג ראוי לשמו צריך לדעת לכתוב בלי שגיאות, להתמצא בתכנים, להשקיע בנימוקים ולהקדיש למשימה חלק משמעותי מהזמן הפנוי. מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה כלשהי - לא יצליח להתמיד בבלוג משלו. התוצאה: בכל דקה קם בלוג חדש באינטרנט אבל גם ננטש בלוג קיים. מספר הבלוגים המתים מתקרב למספר החיים.

האם ה"אזרח העיתונאי" מאיים על העיתונאי המקצועי?

לא, הוא לכל היותר משלים אותו. אריאנה הופינגטון, אשת שמאל אמריקנית ידועה, עיתונאית לוחמת ודעתנית, מפעילה את "דה הופינגטון פוסט" - בלוג שאינו אלא עיתון לכל דבר ועניין, עם כותבים קבועים, עורכים, מעצבים, מודעות פרסום וכדומה. "יש בין המשתתפים", סיפרה, "גם כאלה שמביאים את הקטעים בכתב יד ממש. מישהו עורך אותם, מישהו (קצת) משכתב ומישהו מעלה לאתר. אני, כעורכת הראשית, קובעת את המיקום של הטקסטים". זה בלוג זה? התרעם הקהל. הבלוגים המשמעותיים והמשפיעים הם אכן או אתרי תוכן ערוכים ומוקפדים, כלומר: עיתוני רשת במלוא מובן המילה - או מדורים של עיתונאים יודעים, המתוחזקים על-ידי עיתוניהם. בין לבין, נותר מרחב מצומצם, שבו משתוללים ככל מיני טיפוסים שעיסוקיהם לא ברורים, וכן המון רב של פוליטיקאים בהווה, בעבר ובעתיד.

איך אפשר לגלוש בקהילייה?

את מקומו של הבלוג האישי באינטרנט תופס כעת תוכן גולשים מסוג אחר: נוכחות באחת הזירות לשיתוף בתכנים, הקרויות גם "קהיליות של גולשים". זירות כאלה נותנות לגולש הבודד מקום מכובד באינטרנט, שבו הוא יכול להעלות לשיפוטם ולשמחתם של גולשים אחרים קטע וידאו שצילם בבית או ברחוב, קטע מוסיקה שהקליט, הגיג או כל קובץ מידע אחר. זירות שיתופיות פורחות כפטריות אחר הגשם. הידועות ביותר, כמו "מייספייס", "פליקר" ו"יוטיוב", כבר נרכשו על-ידי תאגידי תקשורת ענקיים. אחרות, כמו "מטהקפה" של אייל הרצוג הישראלי, נשבעות לשמור על עצמאות, אך ימיהן ככאלה ספורים. זירות לשיתוף קבצים כמותן כעיתוני קיר: קול המון כקול שדי. אלא שגם כאן, מסתבר, אי-אפשר להסתדר בלא מיון, סיווג ועריכה, שהרי מישהו צריך להחליט איזה קטע וידאו ביתי ימוקם איפה, ולאיזה "תוכן גולשים" לתת עדיפות על פני אחר. האינטרנט, אם כן, לא שינה את סדרי הבראשית: "הקהילייה לא יכולה להחליף את העורך ואת המומחה", אמר קרייג ניומארק, יוצר אתר המודעות המקוון, "כי ההמון נוטה לטעות. גם באינטרנט צריכים להיות אנשים חכמים, שיידעו להבחין בין עיקר לתפל, בין אמת לתעמולה". העיתונאי-האזרח גילה שמסובך מאוד להיות עיתונאי במציאות, והוא מחזיר ברצון את הג'וב הזה לאנשים שזהו מקצועם.

האמנם מהפכת וידיאו ברשת?

כן, זהו המסר העיקרי העולה מכנסDLD , ויש לו השלכות כלכליות. "אינטרנט 2.0" מסכן את הטלוויזיה המסחרית כמות שידענו, לא את העיתונות המודפסת. כבר כיום פועלים באינטרנט עשרות ערוצים של "טלוויזיה אזרחית", או של "טלוויזיית גולשים". ראשיהם ומפעיליהם הופיעו בכנס והתחלקו בניסיון שלהם. הם משדרים חדשות קצרות, קטעי וידאו שסיפקו הגולשים ופרשנויות המתחלפות כהרף עין. למען האמת, ערוצים אלה עדיין דומים מאוד לערוצי הטלוויזיה המקומית בכבלים, הן באיכות והן בכמות. אך הם רק בתחילת הדרך. באחרונה הופעל אפילו ערוץ טלוויזיה כלכלי-עסקי באינטרנט, המתבסס אף הוא על עיקרון 25 השניות של קטעי תוכן שנונים, המצולמים בטלפון דור שלישי ברחוב. מצחיק.

האם יש אינטרנט חינם?

כמובן שלא. מישהו צריך לשלם עבור התכנים ומישהו הזה הוא המפרסם, המגלגל את עלות הפרסומות על הצרכן. התוכן השיווקי, או בלשון העם: הפרסומות הסמויות, משתלטות על האינטרנט בגל עכור, חסר מעצורים. משרדי פרסום ומפרסמים מתמחים בהפצת שמועות חיוביות (על עצמם) ושליליות (על המתחרים) באתרים החברתיים ובזירות לשיתוף קבצים. והשמועות באינטרנט עושות להן מהר כנפיים. בזירת שיתוף הקבצים "מייספייס", למשל, פועלות אלפי חברות שיווק המתחזות לגולש/גולשת תמימה, אשר פותחת דף אישי עם וידויים מרגשים על יתרונותיו של מוצר או שירות. לך תדע מי עומד מאחורי כל זה. יש רק דרך אחת, הסכימו דוברי DLD, לבלום את התיאבון הרצחני של פרסומת סמויה באינטרנט: לדרוש כסף מהגולשים. בסופו של דבר תעמוד בפני הגולש ברירה, כפי שעומדת בפני צופה הטלוויזיה: או לקבל תכנים חינם אבל ארוזים וחנוקים בפרסומות, או לשלם תמורת התכנים המועדפים ולהיפטר מהפרסומות הפולשניות. רק כאשר תוכן איכותי באינטרנט יתחיל לעלות כסף, ייטב לכולם: ליוצרים, לאזרחים, לבעלי חזונות חברתיים ולגולש הקטן והמבולבל. רוצה ערך מוסף? שלם, כי להוסיף ערך עולה כסף. כן, גם באינטרנט - במיוחד באינטרנט החדש, החזותי, המצולם.

מה קרה לאופנות העבר?

אף שמרבית הדוברים והמתדיינים בכנס במינכן לא עברו את גיל הארבעים, הם כבר העלו זיכרונות ולגלגו בשמחה על נבואות שלא התממשו. וואט מוסברג, עורך

הטכנולוגיה של ה"וול-סטריט ז'ורנל", שאל מה קרה להבטחה לתפור פרסומות באינטרנט המתאימות לגולש הבודד - ורק לו? אחרים תהו להיכן נעלמה התחזית להפיכת האינטרנט לזירת מסחר אלקטרונית ענקית ולחיסול מרכזי הקניות וחנויות הכלבו. סגנון החיים הדיגיטלי, מסתבר, לא בהכרח מוביל להסתגרות בבית ליד המחשב. בתחום הכסף נכשלו לגמרי אתרי האינטרנט הפיננסיים העצמאיים: "מי שרוצה לדעת מה קורה בעסקים", סיפר מנהל המדיה הדיגיטלי של מגזין העסקים "פורבס", "גולש רק לאתרים של אמצעי תקשורת אמינים ומהימנים. החאפרים נעלמו".

האם יהיו לנו עיתונים?

העיתונות תשרוד את האינטרנט כפי ששרדה את הרדיו, הטלוויזיה, הכבלים, הפקס והטלפון הנייד. "ברור שאינטרנט הוא כיום מקור המידע הראשוני שלנו, אבל העיתונים יהיו איתנו עוד המון זמן", ניבא בביטחון עצמי רב ג'ון נאסביט, העתידן המפורסם ומחבר הספר "מגה מגמות". "מספרם יקטן, אך חשיבותם תגדל. יהיו בעולם פחות עיתונים, אך אלה שיישארו יהיו גדולים יותר, טובים יותר, משמעותיים יותר לקוראיהם. העיתונים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש, לספק לקוראיהם ערך מוסף, לבטא את מאווייהם ולעזור להם לסדר את תמונת העולם. נכון שהחזותי כובש את העולם ושאנשים צעירים קוראים פחות ומתרשמים יותר ממראה עיניהם; נכון שהמגמה העכשווית היא לכיוון התמונה. אך מגמות משתנות: מה שיהיה הוא לא מה שהיה, העתיד תמיד לפנינו". במינכן זה עדיין גם העבר.