דתיים? הכל פחד ובושה
האדם הדתי פוחד. הוא לבדו ביקום, חייו קצרים ובסוף ממתינים לו רק תולעים. הוא גם מתבייש. להיות שונה ולהודות בפה מלא שכל אמונותיו התבררו כהבל הבלים. אז חילונים, תפסיקו להתרגש מכך שדתיים הם בני אדם. הם בסך-הכל אנשים שהשתעבדו למעגל הכפייה
לאחרונה נפוץ סוג חדש של טורים בעיתונות העברית (וגם בערוץ זה). טורים אלה ניתן לכנות בשם הגנרי: "איך הרהבתי עוז, פגשתי דתיים מעבר להרי החושך - וגיליתי שהם דווקא מגניבים נורא". כותב הטור, בדרך כלל שמ"מ (שמאלני, מניאק מצוי), שהצביע שלוש פעמים לאחמד טיבי וילדיו הולכים אך ורק לבית הספר הדמוקרטי-אנתרופוסופי, מתאר כיצד נשלח מטעם המערכת ליישוב מופלא הקרוי "בני ברק" (או ירושלים, או חברון, או תמשיכו לבד). שם, נדהם לגלות יצורים מופלאים הנקראים "דתיים" או "חרדים", שהם ממש ממש דומים לאותם בני אדם רגילים שהוא עצמו מכירים.
ולא רק זאת, יש להם אפילו תכונות חיוביות, רחמנא ליצלן. הם אינם פולטים אש ועשן מנחיריהם (רוב הזמן), או מכריזים בכל שעתיים על גילוי קבר צדיקים חדש. מרביתם גם אינם נוהגים לחסל פלסטינים באמצעות אלה מסומרת, או לרגום מכוניות בצהלת "שאבעס!" – ואפילו לא מכריחים את האורח החילוני לעבור ברית מילה מחודשת, ליתר ביטחון. ממש גן עדן, מה יש לדבר.
שב לו השמאלני הקטן הביתה, יושב לו חדור אמונה בבית קפה קטן בשדרות רוטשילד בתל אביב, וכותב מאמר שכולו אור והתגלות. "גיליתי אחים, אחים של ממש, מעבר להרי החושך הפראיים של רחוב ז'בוטינסקי! ולא נותר לי אלא להסיק שככלות הכל, אנו עם אחד. בני אדם, יהודים, בשר ודם, נשיקות רטובות וחסודות של כל העולם כולו, גשר צר מאוד..."
הטור הקודם
בת ישראל, המרפק ענוג
עוכר ישראל
האם עמיתינו בצד הדתי סבורים, כי ישנו אלוהים שכל מטרתו היא לבדוק יהודי-יהודי מבחינת מטראז' הבד המונח עליו? אין, במטותא, עוד כמה תכונות חשובות יותר? למשל המחשבה שאם המרפק עושה לכם את זה, אז אולי אורך החצאית זו לא הבעיה הכי גדולה שלכם?
ואתה קורא את פיסות ההבל החביבות האלה, ולאחר שחולפת התשוקה הראשונית לתלות את הכותב באמצעות תפילין בכיכר העיר, למלא את מכנסיו בשרימפס כשר (יש המצאה כזו) ולהכות בו שוב ושוב בתנ"ך קסוטו, כמו שנאמר: "חושך שבטו שונא שמאלנו" – אתה נושם נשימה עמוקה וחוזר למציאות. ובואו, ברשותכם, נדבר קצת על המציאות.
איש מעולם לא טען כי אנשים שבוחרים להאמין בדת הפכו בזאת לכת תמהונית ואפלה, שאנשיה אוכלים בשר אדם. זהו בדיוק הדימוי שניסתה האנטישמיות לתפור ליהודים לאורך ההיסטוריה. מה שכן נטען, הוא שהבחירה בדת היא למעשה איננה בחירה. היא השתעבדות לסגנון חיים שאיננו חיים, אלא כפייה. ומה שמוביל את מעגל הכפייה המתמשך הזה, הוא שני דברים מרכזיים: הפחד והבושה.
הפחד הוא הפחד הנצחי של האדם. על כך שהוא לבדו ביקום, על כך שחייו קצרים ובסיומם לא ממתין לו דבר להוציא אדמה לחה ותולעים; על כך שבסופו של דבר, חיינו מורכבים מ-99% מזל בלתי נשלט, ואנו יכולים להתפלל, למלל ולפלבל עד שעינינו יכחילו, ועדיין זה לא ישנה דבר חוץ מאת התחושה הפנימית. החיים, יקיריי, הם סיבוב מתמשך על הרולטה. לפעמים אדום, לפעמים שחור, ובסוף צריך לעזוב את הקזינו, כי נגמר.
הבושה היא הרגש השני. הבושה להיות אחר, להתבלט, להיות שונה. הבושה להיות ייחודי, לשאוף למקומות אחרים ורחוקים. הבושה לתת לרגש להוביל, הבושה מחשיפה, מכל צורות החשיפה. הבושה להודות בפה מלא שכל אמונותיך התבררו כהבל הבלים. הבושה להודות כי מה שהיה טוב לשבט יהודי-בדווי לפני אלפי שנים, לא ממש תופס במאה ה-21.
וזו אכן הבושה הגדולה מכולן. הבושה להתנער מכל היהווה הזה, ולומר – אני חופשי.
לפנייה לכתב/ת 
דתי. ולא פולט אש
צילום: רויטרס
מומלצים
