שומר המדינה הוא זומבי

"שומר המדינה" הוא מאותם סרטים נדירים: הכל בו טוב חוץ מהסרט עצמו. הצילום, המשחק, הליהוק, המוזיקה, העיצוב, אפילו הנושא, הרעיון והאמירה. אבל הסרט מאכזב, מתיש, ובעיקר - לא עומד בסטנדרטים של עצמו. ברור לי לחלוטין גם מי אשם בכך: רוברט דה נירו - שזה סרטו השני כבמאי, שמנסה כבר כמעט עשור להרים את הפקת הסרט. הוא אפילו ויתר על התפקיד ב"השתולים" של מרטין סקורסזי, הבמאי איתו עבד הכי הרבה פעמים, כדי לביים את הסרט הזה (התפקיד שלו ב"השתולים" בוצע לבסוף על ידי ג'ק ניקולסון).

לוהק בתבונה. מאט דיימון עם אנג'לינה ג'ולי "שומר המדינה"

"שומר המדינה", אם כן, הוא סרט שכל צדדי ההפקה עובדים בו היטב ולוהקו בתבונה. אבל בימוי הוא יותר מרק ההחלטה מי יאייש איזה תפקיד. זו גם מלאכה אנליטית, פילוסופית, ערכית, שצריכה לספר סיפור ולהעביר מסר מבלי להיות בוטה מדי מחד או עמום מדי מאידך. וכאן חוששני, לוקה דה נירו ברפיסות שכלית קלה. אריק רות ("פורסט גאמפ") כתב תסריט בעל פוטנציאל אדיר, שנע על שלושה צירי זמן ומנסה להראות שלושה שלבים במערכת היחסים שבין המדינה ומרגליה, אבל התסריט אינו צלול מספיק. הוא היה צריך במאי שיעזור לו להתיר את הפלונטרים העלילתיים והאידיאולוגיים שלו. ובעיקר, להפיח רוח חיים רגשית בעלילה שמתנהגת רוב הזמן כמו תשבץ היגיון שכלתני.

מאט דיימון - שלהבדיל מבן אפלק, חברו לשעבר, הוא בעיניי שחקן מצוין - מגלם את אחד מראשוני המגויסים לסוכנות הביון החדשה שמוקמת מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעצם מצליחה - אליבא דדה נירו ורות - ללבות במו ידיה את המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות.

הסרט בנוי באופן מעגלי: הוא מתחיל ב־1961, כשארצות הברית נוחלת תבוסה מביכה במפרץ החזירים בקובה, בעת הניסיון שלה להפיל את משטר קסטרו. הטבח בחיילי צבא ארצות הברית המבוצע שם נזקף ככישלון של הסי.איי.איי, ורגע לפני שיוכרז ראשו של מי מבכירי הארגון יעוף בגלל הפיאסקו, אנחנו עוברים לפלאשבק המתאר את ימיו הראשונים של המוסד הזה. ההתחלה מרתקת: דיימון הוא תלמיד בייל, בנו של אדמירל צי שהתאבד, שמושבע לאגודת סתרים של בוגרי בית הספר, אגודה שחברים בה רק האליטות: סנאטורים, נשיאים, שופטים. וכך מתואר גם הסי.איי.איי: אגודת צללים גזענית שלא מקבלת לשורותיה יהודים, שחורים או קתוליים. כולם מצטרפים לארגון הביון מתוך תחושה של שליחות ופטריוטיות, אבל עד מהרה מתעוררת השאלה - והיא מתעוררת בראשו של הצופה, לאו דווקא בראשן של הדמויות - על האינטרסים של מי בדיוק שומרת סוכנות הביון הזאת?

בזכות הצילום הזוהר של רוברט ריצ'רדסון, שזכה באוסקר על הצילום של "JFK", קשה להתעלם מהדמיון בין שני הסרטים, זה של דה נירו, וההוא של אוליבר סטון. מבחינה כרונולוגית, "שומר המדינה" יכול לתפקד כמעין פרק מקדים לעלילת "JFK": האחד מסתיים היכן שהשני מתחיל.

ולכן אולי, חבל שלא סטון ביים את הסרט, שכן הוא הצליח בזמנו להזריק אדרנלין לדיון שנראה על פניו פסיכוטי. הוא גם הצליח ללהטט מבחינה אידיאולוגית: זה היה סרט ריאקציונרי שנעשה מנקודת השקפה ליברלית. הדיון האידיאולוגי הזה נותר עמום ומרומז ב"שומר המדינה". זה נשאר, בסופן של כמעט שלוש שעות של סרט, סיפורו של איש אטום שמאז שנאלץ לעזוב את אהבתו האמיתית כיבה את עצמו מבחינה רגשית והעדיף להתמסר לשירות מדינתו. וכאן, בצד הרגשי, מתעוררת הבעיה האמיתית של הסרט: מדובר בזומבי. כל הדמויות מכאניות, כל השחקנים מלחשים ומאופקים, כולם מאוד עצורים. זה סרט על ברית ג'נטלמנית בין אויבים, וכולם מדברים בקולות מהוסים. והסרט, למרות שהוא מתאר עלילה סבוכה, ולרגעים מרתקת, מצליח להיות גווייה נטולת דופק, שעד סופה גם מאבדת את מעט חום הגוף שהיה לה.

בצד הרגשי מתעוררת הבעיה האמיתית של הסרט: מדובר בזומבי. כל הדמויות מכאניות, כל השחקנים מלחשים ומאופקים, כולם מאוד עצורים

ייבוא ישראלי

אולי כבר קראתם או ראיתם בטלוויזיה: מארק איווניר, שחקן ישראלי שעובד כעת באמריקה, משחק ב"שומר המדינה" בשתי סצינות מול ג'ון טורטורו. איווניר, שגילם ב"טרמינל" של סטיבן ספילברג נהג מונית בלקני בסצינות הסיום של הסרט, מגלם הפעם סוכן רוסי הנחקר תחת לחץ פיזי בלתי מתון על ידי אנשי הביון האמריקאי. בתוכנית האירוח של צ'ארלי רוז, שקטעים ממנה כבר שודרו בחדשות ערוץ 10, נשמע דה נירו משבח את איווניר.

לאיווניר יש פנים שלא נחרתים בזיכרון, הוא מהשחקנים האלה שתמיד נשאל "מאיפה הוא מוכר לנו". ואולי לכן הוא מצליח להיות זיקית כה מוצלחת, שחקן אופי, אשף של תפקידי משנה קטנים שקשה לשכוח. כשראיתי את הסצינה שלו ב"שומר המדינה" כלל לא זיהיתי אותו בתחילה. אבל באמצע הסצינה התחלתי לשאול את עצמי מי זה השחקן הזה. מכירים את הרגע הזה? מישהו שנכנס לסרט בשלב מאוחר, נמצא בו רק כמה דקות ספורות, אבל מצליח לנקז אליו את כל תשומת הלב, ואתם רק רוצים לדעת איך קוראים לו? רשמתי לעצמי הערה להישאר לצפות בקרדיטים עד הסוף, לברר מי זה היה. ובכן, זה היה איווניר, בתפקיד היחיד שהזריק קצת אנושיות ורגש לתוך הסרט המאובן הזה.