המתיקות שאחרי

26 דקות אינפנטיליות של אגדה מתוקה ואינפנטילית, ואתם מסודרים – לפחות כצופים במשבצת של תשע בערב, מוצאי שבת. פרק הפתיחה שינה במפתיע את היחסים בין פרומואים נלהבים ותכנים עלובים הנהוגים בערוץ 2, והנה הפתעה – "מסודרים" טובה בהרבה מן הפרומואים שלה.

סיפור על ארבעה היי-טקיסטים צעירים שזוכים בעסקת חייהם ומשלשלים לכיסיהם יותר ממאתיים מליון דולר (לפני או אחרי מס? לא אמרו) יכול להישמע – וגם להיראות – מופרך כמו תשדיר מורחב של מפעל הפיס, עם או בלי הפודל הפרנסאווי. אבל אסף הראל ומולי שגב הם יוצרים מוכשרים עם קבלות, אסי כהן מאיים להיות המגה-מאמי הלאומי בכל אשר יעשה, מאור כהן מפגין כישורי משחק נאים של חובב קרחנות (אפילו הדילר קיבל ממנו בונוס בעקבות המכירה המוצלחת), וגם ערן זרחוביץ', שמלוהק לתפקיד הנחנח האולטימטיבי , מביא את הסחורה.

התמהיל של כל אלה הוא סדרה חיננית להפליא בגובה דשא שתהפוך לצפיית חובה ותייצר אינסוף שיחות ברזייה סביב השאלה, מה הייתם עושים עם כסף גדול שכזה.

אבל שיאי הרייטינג יגיעו רק אם בהמשך ייפטרו היוצרים מנטייתם המובנת של ארבעת גיבוריהם לשרוף כסף, כי אחרי שפיזרו כעשרה מליון דולר בכמה ימי פעילות נמרצת, קנו את כל סמלי המעמד האפשריים וגם הוכיחו שאין כמו אבא ואמא (גיא פוגל, הדמות הכי מפותחת בינתיים, מצ'פר את הוריו בטיול מסביב לעולם ובמליון לבזבוזים), עכשיו הם צריכים אפיונים רציניים יותר, קצת דרמה ואקשן. מצעד של ארמני-מסעדות פאר-פרארי אדומה ונוצצת פשוט לא יספיק כדי ליצור עניין מתמשך.

רביעיית טנקיסטים עם כסף

עם ליטוש מוקפד ודיאלוגים קפיציים ומהירים, עם סיטואציות שייתכנו רק בישראל (המזגן בווילה המפוארת לא עובד. גם מערכת הזיהוי הקולי מפשלת, וגם אם יש לך פרארי אתה צריך לזכור איפה המפתחות), עם חברות גברית צפופה וטעונה כמו של רביעיית טנקיסטים ועם המתחים שעוד ייבנו בין קומבינטורים לבין מצפוניים, זה ימשיך ויהיה נחמד מאוד, רחוק מכל ריאליה, ורדרד כחלום של ילדים ונעים כמוהו.

אז מה אם הסיטואציה הבסיסית רחוקה מכל דמיון למציאות, אז מה אם לא ראינו סוללת עורכי דין, רואי חשבון, יועצי מס, מאבטחים, מזכירים אישיים ובוני תדמיות, שהם האביזרים החיוניים בסיפור שכזה? אין ל"מסודרים" יומרות כלשהן להתכתב עם החיים, רק עם החלומות. שם הכל מותר, שם הכל אפשרי: מרכישה של בית-חלומות ועד להצבת העכוז הפרטי של מאור כהן בשלט החוצות הכי גדול בתל אביב. אם רצו היוצרים שתחלמו, הם הצליחו. ודווקא בגלל שהכל מופרך כל-כך, אי אפשר אפילו להביע תרעומת צפויה על הפער בין הסיפור הזה לבין "דמותה של ישראל בשנת 2007". גם בשנים קשות צריך להתנחם באגדות, ולו ל-26 דקות (לא כולל פרסומות) אחרי דיכאון-מוצאי-שבת.