מטריד ומפתיע: סיור בפאבלות של ריו

הרבה קלישאות נכתבו על ריו דה ז'נרו, העיר החבויה בחמוקי הגבעות המשתפלות אל האוקיינוס. אכן, המראות עוצרי הנשימה סוחטים אין ספור קריאות התפעלות. ה"פאבלות" (favelas) הן גם אחת האסוציאציות לשם "ריו". אלה ה"סלאמס" - שכונות העוני, ששמם הרע הוציא את דיבתה של העיר ברחבי העולם כולו.

הפאבלות הן המשכנות הדלים הסוגרים סביב העיר ומטפסים ממנה מעלה

 מעלה אל ההרים. במשך שנים הן נתפרסמו כארצו של אף אחד. מקום אליו שום בר דעת לא יעיז לגשת אלא אם כן הוא פושע או זונה. מקור הסמים, הסכינאים ושאר פגעיה וחולייה של העיר. בשנות ה-90 החלה התמונה להשתנות, הרבה בעזרתם של סיורי הפאבלות המוצעים על ידי גורמי תיירות שונים.

הסיורים הללו הם חלק מתכנית שנקראה "Favela-Bairro", שמטרתה הייתה לשקם את תדמיתן של הפאבלות, להראות שתושביהן, ה"פבלדוס" (favelados), הם אנשים פשוטים וחרוצים, המאורגנים בקהילות מסודרות עם עזרה הדדית, וראויים למשאבים ולזכויות כמו יתר תושבי העיר.

פצע בלב

הפאבלות של ריו. עוני ואלימות (צילומים: גילי חסקין)

יושבי הפאבלות הם כפריים שהיגרו לעיר בחוסר כל ולא הצליחו לשפר את רמת חייהם ולעבור למקום מוצלח יותר. אחת הבעיות של ריו היא שמשכנות העוני נמצאים ממש בלב העיר ולא בשוליים, כמו בערים אחרות. הנוער נמצא במגע עם תושביה העשירים של העיר, חשוף לגירויים, ומכאן הדרך לפשע קצרה.

בשנות ה-70 וה-80 הושקעו כספים ומאמצים רבים לשיפור רמת החיים של תושבי הפאבלות. בתים שופצו והונחו תשתיות חשמל ומים. ב-1993 הוחל בפרוייקט שאפתני שמטרתו להעלות בצורה משמעותית את רמת חייהם של כל מיליון יושבי הפאבלות. עד 2004 הוקצו לפרוייקט 350 מיליון דולר.

המקום הבטוח ביותר בעיר

כשמסיירים בפאבלות, מגלים כי אין אלו בהכרח שכונות עוני, לפחות לא כולן. יותר נכון לומר "שכונות מהגרים". אמנם, בכמה מהן יש למבקר תחושה מרירה של “sluming” והוא מקבל תחושה קשה מאד מעיני המקומיים הצורבות אותו ואת כיסיו, אך בפאבלות אחרות ההתרשמות חיובית מאוד. אכן, אין כאן תכנון עירוני, לא כיכרות, לא מבנים מרשימים וודאי שלא ריאות ירוקות. אך למרבית ההפתעה מגלים ארגון חברתי מסודר, עם שירותי בריאות, חינוך וסעד.

בחלק מהפאבלות התחושה בטוחה למדי. לדעת אדסון, תושב ריו, העובד

 לפרנסתו כמדריך טיולים ומתמחה בפאבלות, שכונות אלה הן המקום הבטוח ביותר בעיר. לדבריו, כאשר התייר משוטט בשכונות קופקבנה או לבלון, נשקפת לו סכנה של שוד, מיידי אדם שהגיע מאחת הפאבלות. אך אותו שודד לא יעיז להכעיס את פרנסי הפבלה ולשדוד אדם הנחשב לאורח בשכונה.

בחלק מהפאבלות נתקלים בבתי מידות מפוארים. בתים אלו נבנו על ידי תושבי הפבלה שהתעשרו אך מעדיפים את הסביבה הקהילתית החמימה והמוכרת על פני הניכור של שכונותיה העשירות של העיר.

אהבה וקרנבל וכדורגל

למרות הדימוי הנהנתן של העיר, מרבית הברזילאים עובדים קשה, מתעמרים בהם במקום העבודה והם מקבלים עבורה משכורות נמוכות. את תסכולם הם פורקים בבית על נשותיהם וילדיהם. הקרנבל והכדורגל הם אמצעי מצוין להשתיק ולהשקיט את התסכול היומיומי.

כמעט לכל נער או נערה בפבלה יש שני מושאי הזדהות: נבחרת הכדורגל וקבוצת המחוללים בבתי הספר לסמבה. הנערים הכחושים נדחקים למגרשי הכדורגל ומתבוננים באליליהם שעל המגרש בעיניים נוצצות. אם בתרמילו של כל חייל טמון שרביטו של הרמטכ"ל, הרי בתיקו הדמיוני של כל נער בפבלה חבויות נעליו של פלה שהחל את דרכו כנער בפבלה של סנטוס, שידו לא השיגה לקנות כדורגל והפך למיליונר.

כך גם אליליו המקושטים של הקרנבל. בתי הספר לסמבה אינם בתי ספר כמובן. אין צורך ללמד ברזילאי לרקוד סמבה. אלו הן נבחרות המאורגנות על ידי פרנסי השכונה ורוקדים בהן נעריה ונערותיה. הם מכונים "בתי ספר לסמבה" משום שאימוניהם מתבצעים בדרך כלל בבתי ספר, שאולמותיהם פנויים מתלמידים בחופשת הקיץ.

בתים הרוסים וקהילה מגובשת

זכור לי קרנבל אחד בו ניצחה הנבחרת של Mangeira ובה אלפי רקדנים לבושי ססגונים, עגלות מהודרות עמוסות פסלים מרשימים ורקדניות מעורטלות. מעל כולם עמד חצוצרן לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה. מנגירה זכתה במקום הראשון לקול תשואות הצופים.

למחרת, עצרתי יחד עם קבוצת מטיילים, בפבלה של מנגירה. ירדנו בסמטה צרה והגענו לבקתה מטה ליפול ושוחחנו עם נער רזה, מקורזל ושחור עור. לאחר מספר מילים נדמה היה לי שקלטתי משהו. אולי החיוך בזוויות פיו, אולי שפת הגוף. לחשתי משהו באוזנו. הנער לבוש הקרעים נעלם בבקתה לתימהונם של המטיילים.

כעבור חמש דקות נשמע רעש מכיוון הגג. חלון "קוקיה" מאולתר נפתח בחריקה ומדלת הגג יצא נער לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה. הנער קירב חצוצרה לפיו והשמיע את מנגינת שיר הניצחון של מנגירה. רגע של תהילה והנה הוא שוב, נער לבוש בלויים, בשכונת עוני בריו. כאילו לא עמד רק אמש בראש התהלוכה היפה ביותר בקרנבל. מלך ליום אחד.

עדיף בקבוצה

סיורים אלה מיועדים לאנשים שאינם מסתפקים באתרים המוכרים של העיר אלא רוצים לרדת לעומקה. הם מפגישים את המבקרים עם אנשי הפאבלות ורואים את הפרצופים האנושיים מאחורי המאסה של העוני. ניתן להביא מצלמה ולצלם ללא חשש, אם כי כדאי לשאול אנשים בטרם מצלמים אותם.

אפשר להפנות את המבט אבל אי אפשר להתעלם מהן

יש פאבלות צפופות, אחרות מרווחות יותר. כמה עניות מרודות, אחרות מבוססות יותר. נגזרת מכך רמת האלימות. לפיכך, לא נמליץ כאן על פבלה זו או אחרת וגם לא על סיור עצמאי, אלא על סיור מאורגן.

ראשון היזמים של סיורי הפאבלות הוא מרסלו אמסטרונג. הסיור שלו מבקר בפבלה של Vila Canoas הסמוכה לרובע העשיר סאו קונראדו וב-Rochina הנחשבת לפבלה הגדולה ביותר בברזיל. מרסלו, הדובר אנגלית ומכיר אישית רבים מתושבי הפאבלות, לוקח את המבקרים לבית ספר מקומי, בתי מלאכה, מרפאה ובתים פרטיים.

הרעיון בסיור הוא להמחיש כיצד פועלת הפבלה כיחידה חברתית. ניתן להירשם לסיורים שלו דרך סוכנויות הנסיעות השונות, הקונסרז' בבתי המלון, או להתקשר אליו ישירות לטל': 322-2727, סלולארי: 99890074.

בשנים האחרונות החלו לארגן חברות טיולים, העורכות סיורים בג'יפים פתוחים ביער הטיז'וקה, גם סיורים בפאבלות, עליהם אפשר לברר במשרדי Riotour. בסיור כזה יכולים המטיילים להיכנס לשכונה ללא חשש, לשוטט ברחובות הציוריים, להתבונן בטיפוסים השונים ואפילו להתארח בבית מקומי. 

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן