"החיוך שלה לא קמל": מציירים גמל לזכר טל קרמן

לפני ארבע שנים התפוצץ מחבל מתאבד בקו 37 שנסע בשדרות מוריה בחיפה, ובאחת נגדעו חייהם של 17 בני אדם, בהם טל קרמן ז"ל. מאז אותו יום אביה רון, שבתו לא הספיקה אפילו לחגוג את יום הולדתה ה-18, לא מצליח למצוא מנוח לנפשו. "אני עסוק כל הזמן במחשבה איך להשאיר אותה בחיים, זה פשוט לא עוזב אותי", הוא אומר בעצב. "כשהגעתי לבית החולים רמב"ם ואחר-כך לבית החולים כרמל, וראיתי משפחות שאיבדו את יקיריהן באותו פיגוע, אני עוד זוכר איך ריחמתי עליהן. לא שייכתי את עצמי לסיטואציה. עד היום אני לא משייך.  

"הבשורה המרה חילחלה לאט-לאט", הוא משחזר. "טל וחברתה אליזבטה קצמן, שנהרגה גם היא בפיגוע, הסתובבו באותו יום בשכונת הדר ועלו על קו 37 כדי להגיע לאזור הכרמל. כשנודע דבר הפיגוע, החלו צופרי האמבולנסים להחריש את העיר וקווי הטלפון קרסו. מיד התחלנו לחפש את טל בכל דרך אפשרית, צלצלנו לכל בתי החולים, ואני עוד זוכר כמה שמחתי לגלות ששמה לא מופיע ברשימות הפצועים".  

"רצון להפגיש את טל עם אנשים אחרים, זרים". סטיקר פרויקט ההנצחה  

"ילדה יוצאת דופן" 

כמה ימים לאחר מותה, מצאו הוריה של טל את יומן בית הספר שלה, ובין דפיו גילו ציור נאיבי ששרבטה ומעולם לא הספיקה להשלים: גמל, שהיה בעל-החיים האהוב עליה. "אני יודע, זו חיה יוצאת דופן", קרמן מחייך. "אין הרבה אנשים שאוהבים דווקא גמלים. אבל כזו היתה טל, יוצאת דופן". הוא מספר איך לבקשתה, נהג לחקות גמלים כשהיתה ילדה קטנה, ובתגובה היתה פורצת בצחוק. בהמשך חייה הפך הגמל לסימן ההיכר שלה. חדרה התמלא בגמלים, וקירותיו קושטו בשלט שהכריז "זהירות גמלים".

מאז נהרגה מבקש אביה של טל להנציח את דמותה בכל דרך אפשרית. קרמן, לשעבר אלוף ישראל בשחייה, יזם תחרות שחייה המתקיימת בחיפה וטיול קבוצתי, שניהם נערכים מדי שנה לזכרה של בתו. "ההנצחה בוערת בעצמותיי", הוא מעיד.

מתוך גלריית הגמלים של טל‏

1

2

3

4

5

6

7

"במסלול החיים הנורמלי ההורים הולכים לעולמם ראשונים, ואצלנו לדאבוני התחלפו היוצרות. אני פשוט לא מצליח להשלים עם העובדה שהיא איננה".

לפני כמה חודשים הקימו בני המשפחה אתר אינטרנט לזכרה של טל, המתעד את הנערה מלאת שמחת החיים שחייה נגדעו בפיגוע הרצחני. לצד תמונותיה וסרטי וידאו בהם היא מצולמת, מכתבים שכתבו חבריה וקטעים מיומנה, הם מזמינים את הגולשים להכיר את טל באמצעות צביעת הגמל שציירה ביומנה. עשרות אנשים כבר נענו להזמנה, הדפיסו את הציור, עיטרו אותו בצבעים ואיורים משלהם - והוסיפו משפטים לזכרה של טל.

"האבל הוליד בי רצון בלתי מוסבר להפגיש את טל עם אנשים אחרים, זרים, וכך נולד רעיון צביעת הגמל", מסביר קרמן. "קיבלנו כבר עשרות גמלים, כל-אחד שונה ממשנהו. חלקם נשלחו על-ידי מבוגרים, חלקם נצבעו על-ידי ילדים. מחמם את הלב לראות שלאנשים אכפת, שהם טרחו להדפיס את הציור, לצבוע ולשלוח אותו בחזרה. זה מעניק תחושה טובה ומקל במעט על הכאב", הוא מודה.

החיוך של טל יישאר תמיד

לאחר מותה גילו הוריה של טל שבתם ניהלה בלוג. בחודש בפברואר, כשלושה שבועות לפני הפיגוע, היא כתבה שם: "אני אוהבת טיולים. הטיול השנתי של השנה היה ממש ממש כיף. נסענו לאילת וראינו המוווווון גמלים (אני מאוהבת בגמלים). הייתי עם בנות נחמדות בחדר, היו מסלולים יפים והחלטתי שאני רוצה לחזור

לאילת אחרי הלימודים... ככה לחודשיים עד חצי שנה". גילוי הבלוג והקריאה המאוחרת בו, חשפה לעיני הוריה צדדים שלא הכירו בבתם. "גילינו דברים רבים, מהסוג שבני-נוער נמנעים מלספר לאמא ואבא", מעיד קרמן.

יומיים לפני הפיגוע, נפגשו רון ובתו בפעם האחרונה. "היינו לבד בבית וטל ביקשה לשמוע את מילות השיר "חופשי זה לגמרי לבד" של יהודה פוליקר. לא יודע למה, אבל החלטתי לנגן את השיר בווליום חזק והתחלתי לרקוד. אני זוכר שטל הביטה בי כאילו השתגעתי ואמרה לי 'אבא מה קרה לך?'. בלי לחשוב פשוט השבתי לה שאני שמח - והיא רק חייכה", הוא מתאר. את החיוך האופייני כל-כך, שהדביק את כל הסובבים אותה, הוא מבקש כעת לשמר. "הגמלים הצבעוניים שנשלחים אלינו הם החיוך של טל. הם קרן האור בתוך החושך שלנו". 

• לאתר לזכרה של טל קרמן וצביעת הגמל שציירה לחצו כאן