"לכתוב זה לנסות להבין את העולם"

ביריד הספרים הבינלאומי שנערך בשבוע שעבר בירושלים תקף הסופר הצרפתי ז'אן רואו את ביטויי האנטישמיות באירופה ובצרפת בפרט. רואו נדרש לנושא במפגש עם קוראים שהנחתה הסופרת מיכל גוברין, והעיד על עצמו ועל ידידו הסופר מישל דה ברי שישנם לפחות שני אינטלקטואלים צרפתיים פרו ישראלים.

"לא מדובר בלאשר את הפוליטיקה של ישראל בנוגע לשטחים או ללבנון", הוא ממהר להסביר בראיון שמתקיים למחרת האירוע. "אלא בידיעה שכשחיים כאן מתמודדים עם מצב מסובך. אמרתי שיש שיח שנשען על הביקורת נגד המלחמה בעיראק והוא מניח בשק אחד שנאה לארה"ב ולישראל. מותר לבקר את ישראל, את הפוליטיקה שלה ואת נוכחותה בשטחים, אבל אנחנו רואים שמשם יש סטייה להבעת עמדות אנטישמיות גלויות. נראה שיש מין תחרות של קורבנות. כלומר, 'אני סובל. מדוע הסבל שלי אינו זוכה להכרה? משום שהיהודים ניכסו לעצמם בעזרת השואה את כל הסבל שבעולם'. מי שסבלו מהיסטוריה טרגית באמת, כמו השחורים, התחילו לומר לעצמם שסבלם לא מוכר ושתמיד יפלו אותם בגלל זה. כאן מתחילה הסטייה שמוצאים, למשל, בתגובות גולשים שמביעים עמדות אנטישמיות בגלוי".

עד כמה לפי דעתך העמדות האלה כלפי ישראל הן תוצאה של ניתוח והבנה פוליטית של המזרח התיכון? אולי הן פשוט השלכה של הבעיות הצרפתיות?

"הקשר בין צרפת וישראל נוצר לפני שנתיים במרד שהתרחש בפרברים והחזיר אל השיח את המונח אינתיפאדה. אוכלוסיית הפרברים, שרובה מהמגרב, הביעה תחת חזות של תמיכה בפלסטינים, את תחושת הנטישה שלה. תחושה אמיתית ומובנת היטב. נאמר שהיתה מאחורי זה מניפולציה של קיצונים אסלאמיים, אבל למען האמת הזעם של הנוער עלה בהרבה על מניפולציה מהסוג הזה".

מצד שני, התמיכה בחזית הלאומית בצרפת עומדת היום על 20 אחוז. אולי תמיכה בישראל היא תמיכה בחזית משותפת של ישראל וצרפת נגד השתלטות האסלאם, כחלק מהמלחמה של צרפת על זהותה?

"יתכן שמצרפת נראה שישראל מחזיקה את הקו הראשון במתקפה על התרבות שלנו, אבל לא נראה לי שחושבים כך. אני לא מאמין שישנה תמיכה של 20 אחוז בימין הקיצוני. החזית הלאומית מרוויחה ממשבר הזהות של השכבה הענייה בצרפת שקשורה בזהותה הצרפתית ומחפשת במה להיאחז. זה קשור לגלובליזציה ולוויתור האירופי על כל מאפייני המדינה. צרפת סיימה עם האבל שלה על שנות המלחמה: הכיבוש, שיתוף הפעולה וכו'. גמרנו עם הרעיון שצרפת יכולה לשלוח את קרניה לכל העולם. אנחנו נמצאים במין עיוות שבו צרפת נעלמת בתוך אירופה - ויתרנו על המטבע, על גיוס החובה, על כל מה שמהווה מדינה וכך אנשים בלי זהות מגובשת, בלי השתייכות ברורה לקבוצה או קהילה נמשכים לרעיונות הלאומנים.

"מרגיז לשמוע כל הזמן את אותו דיבור אנטי ישראלי ואנטי אמריקני בקשר למצב במזרח התיכון ובעיראק", מוסיף רואו. "לחלוטין לא הייתי בעד ההתערבות בעיראק, אבל זה שבוש שלח לשם חיילים לא אומר שצריך לוותר על ארה"ב. הרבה דברים טובים הגיעו מארה"ב, כמו תרבות הנגד. אני קורא נלהב של ספרות אמריקנית, זה אוצר הדימויים העשיר ביותר שלנו. לכן חשבנו אני ומישל דה ברי לקיים פסטיבל ספרותי בינלאומי שידבר על פתיחות לעולם. אני יודע שפסטיבל ספרותי מעולם לא עצר דבר, אבל הספרות יכולה לפתוח דלתות ולהביא אוויר צח. הספקתי להבחין שהבעיה בישראל היא שהכול סובב בסופו של דבר סביב השאלה הפוליטית והאנטישמיות. הרעיון של הפסטיבל הוא ליצור חלל שבו נדבר על דבר אחר, על ספרות, על דברים שקרובים ללבנו. אנחנו גם עומדים לפרסם אוסף טקסטים של סופרים דוברי צרפתית מרחבי העולם, ביניהם גם הישראלית אסתר עומר. הרעיון הוא לבחון כל סופר על פי ערכו ולא על פי קריטריונים מפלים חיוביים או שלילים".

להכניס את המציאות חזרה לרומן

את "שדות התהילה", ספרו הראשון (והיחיד שתורגם לעברית), פרסם רואו ב-1990, ובאותה שנה זכה בפרס גונקור. מאז פרסם כ-15 ספרים נוספים שזכו להצלחה ולשבחי הביקורת. "שדות התהילה" היפהפה הוא תיאור אינטימי של קורותיה של משפחה, אשר מקבל בסופו את משמעותו הטרגית בהקשר ההיסטורי.

את כתיבת הספר בוחר רואו לקשור דווקא לקוצר ראייה: "כאדם קצר רואי", הוא מסביר, "אתה לא רואה למרחק ולכן כל מה שרחוק נמלט ממך, העולם נמלט ממך. כשאני כותב, אין לי בעיה עם הפרטים, אני רואה טוב מקרוב, אבל את מה שרחוק אני צריך לשחזר, כך שהקרוב הוא הממשי והרחוק, הדמיוני. כך זה גם בפוליטיקה, לא נכנסים לפוליטיקה בלי חזון, והחזון הפוליטי הוא המבט למרחוק. הבעיה היא, וכאן הרומן חזק מהאידיאולוגיה, שהעולם הקרוב צריך להיכנס לתוך החזון. האידיאולוגיה חותכת את הפרטים העודפים ולכן היא רוצחת את החירות ומשתקת. בכתיבה, גישה רחבה בלבד מבטיחה גישה אידיאולוגית, בלי הפרטים שמפריעים למסגרת. מצד שני, ראייה קרובה של פרגמנטים בלבד שוללת הבנה של התמונה הגדולה. בסופו של דבר, לכתוב זה לנסות להבין את העולם. רומן ללא המבט ממרחק שיכניס להקשר מותיר חצץ שמונח על השולחן מבלי שנדע מאיזו מחצבה הגיע, מאיזה אזור ומדוע נחצב".

כתבת פעם על חשיבות הממד הריאליסטי ברומן. אתה אומר שכתיבה היא ניסיון להבין את המציאות, אבל מתוך העיסוק בפרטים, האם הספרות יכולה וצריכה גם להיצמד אליה?

"הרומן אינו רק ריאליסטי. היה זה סטנדאל שאמר ב'האדום והשחור' שהרומן הוא 'מראה שאנו מניעים ברחוב'. לתאר את העולם זה להציע קריאה של העולם. ולדעתי הרומן לא יכול להימלט מהממשי. כשהוא ניסה זה יצר רומנים פורמליסטים ונטולי עניין, בלי דמויות ובלי כלום. ראינו אותם בשנות ה-60 וה-70 כשהרומן צומצם לפונקציה אחת: המצאת המשפט, אינטר טקסטואליות וכדומה. הממשי נעלם. כעת יש להכניס את המציאות חזרה לרומן מבלי לשכוח את השאלות הגדולות של הצורה שעלו החל משנות ה-50. היום אנחנו יודעים שהכול יכול להיכנס לרומן".

ב"שדות התהילה" מנהל רואו דיאלוג מקסים עם הספרות הצרפתית, ובעיקר עם מרסל פרוסט. באחד הרגעים בספר, מובלות עצמות חיילים שנפלו במלחמה בתוך קופסת עוגיות מדלן. "אין ספרות בלי היסטוריה ספרותית ואין היסטוריה ספרותית בלי היסטוריה", אומר רואו. "בשנות ה-60 וה-70, כשגירשו את המציאות מהרומן, גם כתבו רומנים תלושים שלא היו מעוגנים בהיסטוריה. מה שחשתי וסיפרתי ב 'שדות התהילה' זה שההיסטוריה של משפחתי שלובה בזו של שתי המלחמות ובאותו אופן אני יודע שכתבו לפני. עלי לחשוב על כך כשאני שואל את עצמי איך לספר את הסיפור שלי. אין תמימות אצל הסופרים הגדולים, כולם תכננו מה לעשות וכיצד, תוך משא ומתן עם מה שנכתב בעבר. שאטובריאן לא היה שאטובריאן אלמלא היה לפניו רוסו, שאותו הוא העריץ. עלי לדעת שכותבים חשובים בהיסטוריה של הספרות הצרפתית כבר הציגו את שאלת הצורה לפני והם מצאו תשובות, ועכשיו עלי למצוא אחרות, פשוט משום שאי אפשר לתת תשובות ישנות לשאלות של היום, אנחנו לא חיים באותה תקופה. הבעיה של סופרים צעירים רבים היא שנדמה להם שהספרות מתחילה בהם, וכך הם ממציאים דברים שכבר נעשו. לכתוב זה למקם את עצמך בהיסטוריה של הספרות".

צריך להמציא את צרפת מחדש

ירד הספרים בירושלים משמש בעיקר זירה לחתימת עסקאות ומכירת זכויות תרגום בין בתי הוצאה מישראל ומהעולם. עבור הקורא הישראלי, הספרות הצרפתית העכשווית מסתכמת בוולבק ואמלי נותומב. המו"לים טוענים כי ספרות צרפתית עכשווית אינה נמכרת היטב בישראל. "זה לא רק אצלכם", מסביר רואו. "בכל העולם הספרות הצרפתית נעצרה בסארטר וקאמי. את פרק קוראים אולי דרך האוניברסיטאות. העניין הזה מלווה את דעיכת כוחה של צרפת כמעצמה. בעבר ספרות וצרפת היו היינו הך וכשצרפת איבדה מהשפעתה המדינית הספרות הלכה בעקבותיה. עם זאת, אני חושב שעכשיו אנחנו רואים את לידתה של ארץ חדשה. התאבלנו על תהילת העבר, זה לקח הרבה זמן אבל עכשיו צריך להמציא את המדינה שלנו מחדש, היא עדיין מביאה בשורות לעולם אבל בצורה אחרת. יש לומר שהיחס הזה הוא דו צדדי. כפי שהעולם התעלם מצרפת כך גם צרפת התעלמה ממנו, ועתה יש ללמוד מחדש. מלבד וולבק ונותומב ישנם ספרים בעלי איכויות ספרותיות שנעשים רבי מכר בצרפת - סטפן אודיגי או מיוריאל ברברי שמוכרים למעלה ממאה אלף עותקים".

השמות האלה אינם מוכרים כאן. לעומת זאת, זכויות התרגום של ספרו של ג'ונתן ליטל, "בנות החסד", שזכה להצלחה עצומה בצרפת, נקנו כאן בסכום חסר תקדים. קראת את הספר?

"קראתי את מאה העמודים הראשונים. זה מרשים מאוד. כיוון שדור העדים לשואה נעלם, מתרחש מעבר מהעדות לסיפורת. העדויות הגדולות הן שמנעו מלספר את הסיפור. כיוון שאין יותר עדים, הדמיוני צריך לטפל בשואה. כבר היו פולמוסים רחבים בנוגע ליצירות כגון 'רשימת שינדלר' או 'החיים היפים', אבל הספר הזה מסמל את העובדה שההיסטוריה משתנה, ומעתה ייוותרו רק הסופרים לדאוג לזיכרון".