במקום לחנך חוסמים אתרים - כולנו נשלם את המחיר

בחודש יולי האחרון, יומיים לפני שפרצה המלחמה, הגיש ח"כ אמנון כהן (ש"ס) לכנסת הצעת חוק להגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים. אני מודה שבקיץ לא ממש ידעתי מה לעשות עם ההצעה הזו, ובכלל עפו פה קטיושות.

לא ייחסתי לה חשיבות רבה (ואפילו כשלתי ונתתי לה ציון: נכשל, ללא מועד ב'). חילקתי אותה לסטודנטים שלי, מאחר שהיא מספקת חומר מרתק לדיון על חופש הביטוי, פרטיות וחירות בכלל, והקשר בין כל אלה לבין טכנולוגיה

 ולבין ערכים חברתיים.

אבל לרגע לא העליתי על דעתי שההצעה תעבור אפילו משוכה אחת. הבעיה היא כנראה שלי, כי לא פחות מ-25 חברי כנסת הצביעו אתמול (28.2.07) בעד הצעת החוק בקריאה טרומית, ואיש לא התנגד.

• בעד או נגד הצעת החוק? הצביעו בסקר מצד ימין
  

מה יש בהצעת החוק? לב ההצעה הוא זה: "ספק שירותי אינטרנט יחסום את הגישה לאתר למבוגרים ולא יאפשר גישה אליו, אלא באמצעות זיהוי פיזי".

אתר למבוגרים מוגדר שם כ"אתר אינטרנט שמהותו העיקרית עיסוק במין, באלימות, או בהימורים", ואמצעי זיהוי פיזי מוגדר כ"אמצעי פיזי, אלקטרוני או ביומטרי, אשר יאמת את זהות המשתמש במחשב, בנוסף לשימוש בסיסמה".

אם הספקיות לא יחסמו את הגישה לאתרים אלה ויאפשרו את הגלישה רק למי שהזדהה בדרך המוצעת, הן מסתכנות בגזר דין מוות עסקי: שלילת רישיון לחצי שנה, הרשעה וקנס.

25 ח"כים הצביעו בעד. כך שאין מנוס, אלא להתייחס להצעה ברצינות.

בין טוב לרע 

הנה הערה מקדימה: כן, יש באינטרנט תופעות פסולות. אתרי פדופיליה, אלימות, הימורים, ואפשר להוסיף לכאן גם הונאות, פגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים ושאר מרעין בישין. בכל אלה צריך להיאבק, ובמיוחד בנזקים שנגרמים לקטינים, שלפעמים כושר השיפוט שלהם טוב פחות מאשר של המבוגרים. אבל, לרשת יש יתרונות אדירים. 

האינטרנט היא זירת מידע. המידע משמש אותנו ללימוד, מחקר, בידור, לשיח החברתי והפוליטי שלנו, לכל מה שאנחנו מתייחסים כיתרונות חופש הביטוי. הרשת היא גם זירת מסחר. והיא גם זירה חברתית, שבה אנחנו מכירים אחרים, מדברים, מתחברים, יוצרים קהילות (מדומיינות ואמיתיות), ובין לבין לומדים גם על עצמנו. אבל כל הזירות האלה מתערבבות יחדיו, ואיתן גם הסכנות. איך מפרידים בין הטוב לרע?

לפי הצעת החוק, האחריות תוטל על ספקי שירות אינטרנט. הספקים הם יעד נוח למדיי. הרי את האנשים הרעים באמת שמעלים לרשת תכנים מזיקים קשה להשיג. הם לא בארץ, מתחבאים ומתחמקים. גם לגולשים, קשה לומר מה אסור ומה מותר. הם בבית. אנונימיים-למחצה.

הגולשים הצעירים יודעים להגיע לתכנים המזיקים, גם ואולי במיוחד כאשר אנחנו המבוגרים רוצים למנוע מהם את הגישה. ההורים רוצים לחנך, אבל אין להם מושג מה הילדים שלהם עושים ברשת, כפי שמראה מחקר חדש של פרופסור דפנה למיש וד"ר רבקי ריב"ק. ובכלל, לחנך זו משימה קשה מאוד (וזו לא הערה צינית). נשארים הספקים, שהם חולייה נוחה באמצע "שרשרת הפורנוגרפיה".

יש ספק - אין ספק

בואו ניכנס לנעלי ספק שירות. אם החוק יתקבל, הספק יצטרך לבחור: להגביל גישה או לחפש עיסוק אחר. נניח שיש אמצעי טכני לעשות זאת. הצעת החוק דורשת לחסום אתר שמהותו העיקרית היא עיסוק במין. האם לחסום את האתר הזה? (זהירות, רואים שם גבר עירום, או ליתר דיוק, פסל של גבר עירום).

ומה עם האתר הזה? (זהירות, מסבירים שם על מין בטוח), או האתר הזה (זהירות, מסבירים שם איך להיזהר מאיידס), וחסכתי מכם אתרי היכרויות, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואת כל שאר הרשת, אז כנראה שצריך לחסום גם את זה, הרי מכאן מגיעים לכל מקום ברשת. ספק שירות זהיר, שלא ירצה לסכן את רישיונו, יפעל לפי הכלל הפשוט: יש ספֵק – אין ספֵק, ולא יהסס להקיש על מקש החסימה. מי ישלם את המחיר?

אנחנו, שנקבל יותר חורים מאשר רשת, ואפילו לא נדע מי חסם ולמה, ולפי איזה אמות מידה. העובדים אצל ספקי השירות שיועסקו בחסימה יהיו אנשים חביבים, אין לי ספק (אמליץ לתלמידי לעבוד שם: מותר לגלוש באינטרנט

בזמן העבודה!), אבל מי מבטיח לנו שסולם הערכים שלהם וכושר השיפוט שלהם מתאים לנו? ואם יהיה שימוש בתוכנת סינון, שידועות לשמצה בחסימת היתר שלהן, "המחשב יחליט" בשבילנו היכן לגלוש.

האח הגדול 

הצעת החוק פוגעת בחופש הביטוי של דוברים. היא פוגעת בחופש שלנו לגלוש באתרים חופשיים, וכל זה במידה העולה על הנדרש. הצעת החוק פוגעת בזכות לפרטיות: ספקי השירות נדרשים לפי ההצעה להיות לא רק משמרות צניעות דיגיטליות, אלא גם האח הגדול, האחים שלו, הש.ג., וכל המשפחה, שיעקבו, יפקחו, יבדקו, ויתנו לנו (המבוגרים) הכשר לגלוש.

אז מה עומד מאחורי ההצעה? אינטרסים פוליטיים? פופוליזם (שמצליח)? אלה תשובות קלות מדי. נדמה לי שיש כאן משהו עמוק יותר, והוא לא בתחום המומחיות שלי. אולי זו פשוט חרדה עצומה. אולי פחד מהטכנולוגיה, אולי חשש ממה שהוא חדש ואיננו מוכּר. אולי זה פחד לאבד שליטה. אולי זו החרדה היא שהילדים שלנו לא ידעו להבחין בין רע לטוב.

אגב, ח"כ כהן הוא חבר בקואליציה, ולכן הצעות החוק הפרטיות שלו אמורות לעבור דרך המנגנון הממשלתי: בדיקה במשרד המשפטים, אישור של ועדת השרים לענייני חקיקה. לא ברור מי נרדם בשמירה. בכל מקרה, בחרדות כדאי לטפל, אבל לא על חשבון החירות שלנו.

קטע זה מופץ לפי רשיון שימוש Creative Commons דרישת ייחוס-שימוש לא מסחרי 2.5 ישראל.

מרושתים, לבלוג המלא