בירות על בסיס חיטה וגמד עם מצנפת אדומה

אם לוקחים בחשבון את מספר מותגי הבירה הגרמניים ומסתכלים על מספר המותגים הגרמניים שאפשר למצוא בארץ, מתברר שמדובר על מספר לא גדול, אבל מכובד. אמנם יש כאן הרבה יותר בירות בלגיות ומזרח אירופיות, מאשר גרמניות ונכון שחסרים כאן פילזנרים טובים (ויש בגרמניה פילזנרים מצויינים, ששונים מהפילזנרים הצ'כיים שהיכו כאן שורש, או מהלאגרים האחרים. חסרות כאן גם בירות אזוריות מיוחדות, אופייניות לפלכים מסוימים בגרמניה, ואפילו לערים מסוימות – ברלין, קלן, דיסלדורף ואחרות), אבל עדיין – הייצוג של תעשיית הבירה הגרמנית סביר, במיוחד במושגים של שוק קטן כמו ישראל

ישראל אוהבת בירה חיטה

בין המותגים שכן נמצאים בשוק הישראלי, אפשר למנות את הפאולנר, את הארדינגר, וויינשטפן ובמידה מסוימת גם בק'ס. מותג נוסף הוא בישוף, שזוכה להצלחה מסוימת גם הוא. המשותף ללא מעט מהבירות האלה הוא עובדת היות חלקן בירות חיטה: בישוף, ארדינגר, וויינשטפן, פאולנר... מעניין.

בירות חיטה הן בירות קלות יחסית, בעלות מרירות מתונה מאוד, ואופי רענן ואפילו מתקתק במידה. הן לא עשויות כל-כולן מחיטה, אלא מכילות גם שעורה, אלא שנוכחות החיטה שבהן, בתוספת העובדה שאין בהן הרבה כשותית, מעניקות להן גוף קל יותר, ומקלות על שתייתן. הכשותית, כזכור, היא אותו צמח שפרחיו מעניקים לבירה מרירות וארומות אופיניות כל כך. זהו הצמח שגורם ללאגרים מסוימים להיות מרירים (ומצמיאים...). לפעמים, לעיתים קרובות מדי, לצערי, מרירות הכשותית היא הטעם היחיד בו מרגישים בבירה. זה לא טוב, וזה מאפיין לא מעט משקאות פשוטים, שבסופו של דבר מוציאים לבירה שם רע.

הגודל לא קובע

מותג בירה פחות מוכר בארץ – אבל כזה שבהחלט שווה להכיר - הוא טוכר - זהו יצרן קטן (הכל יחסי) גרמני-בווארי, בעל מסורת ארוכת שנים במיוחד. לארוע "הפרלמנט" החודשי, הזמין השבוע גדי דבירי את יבואני הבירה הזאת, שהביאו איתם את שתי הבירות מהמבשלה הזאת, בתוספת שתי בירות צ'כיות, ובירה אחת אנגלית. ממבשלת טוכר, הביאו אם כן היבואנים, אנשי יודג'יטקס, את בירת החיטה ובירה נוספת, שנקראת טוכר ביוואטור דופלבוק. מיד נגיע אליה, אבל ראשית – ההפה ווייצן.

"הפה ווייצן" הוא סגנון בירה חיטה בווארי, שבו הבירה מבוקבקת ונמכרת "על השמרים". מתקבלת בירה מעוננת, או מעורפלת, בעלת גוף וארומות שמקורן כולן לא בכשותית – כמו בהרבה בירות אחרות – אלא בעיקר בשמרים. את הבירות האלה מוזגים לכוסות גבוהות, צרות יחסית. אם רוצים למנוע הקצפה יתרה של הבירה, יש להרטיב מעט את פנים הכוס, ולמזוג, כמובן, באלכסון.

רצוי להגיש את הבירה קרה, אבל לא קרה מדי: אם את הלאגרים מגישים בארבע מעלות, ויש שאף בטמפרטורה נמוכה מזה (כן, אפשר), שש מעלות לבירה הזה תהיה טמפרטורה מצוינת. הבירה – כמו הטוכר – תפגין ארומות מצוינות ותהיה מרעננת וקלה מאוד לשתיה. הטוכר לא רק נעימה, פירותית ולא מרירה במיוחד, אלא גם יציבה ויפה בכוס.

אחותה של בירת החיטה הבהירה הזאת, היא הדופלבוק. זה כבר סיפור אחר לגמרי: למעלה מ- 7 אחוז אלכוהול, כאן מדובר לא רק בסגנון "לא מרענן" בעליל, אלא במשהו שמתאים לשתיה מיושבת, ארוכה יותר ולא ממש קייצית. אם בירות החיטה הן בירות קייציות – גם בגרמניה – הדופלבוק, על הגוף הכבד וטעמי הלחם והלתת, ומתיקות הכהל (לעיתים), הן בירות סתיו וחורף.

ה- bajovator באה בבקבוק חום מאורך. היא בעלת קצף קרמי, בגוון בז', יציב ויפה. צריך לגשת אליה בכבוד: אם אתם אוהבים סגנון בירה כבד ומורכב – זאת בירה שתהיה מהנה מאוד. מהבירות הקיימות כאן, הקרובות ביותר מלמטה, הרבה יותר מתונות ועדינות, יהיו אפליכם או לף כהות, ומלמעלה – אגנברג אורבוק 23 (עם 9.6% אלכוהול). אגב, דופלבוקים מקבלים שמות עם סיומת or: ביוואטור, סלואטור וכד'. עניין של מסורת.

גם לצ'כים יש מה לומר

מצ'כיה מגיעות אלינו הבירות של מבשלת קרושוביצָ'ה - Krusovice. המבשלה הזאת – מהותיקות ביותר בצ'כיה – מתהדרת בסמל הכתר הצ'כי, שניתן לה על ידי הקיסר רודולף ה- II, שהתאהב בבירות שלה, ואימץ אותן לחיקו וחיכו. למעשה, בשנת 1583, הוא קנה את המבשלה הופך אותה לחלק מהאחוזה האישית שלו. את הבירות מהמבשלה הוא ציווה להביא אל הארמון בפראג, ומאז, רק למבשלה הזאת יש היתר להשתמש בסמל הכתר.

כאחת מהמבשלות המתפתחות ביותר בבוהמיה, קורשוביצ'ה מיצאת היום ללמעלה מ- 20 מדינות ברחבי העולם. שמחתי לגלות שישראל מצוינת בעלון של המבשלה כאחת מארצות היעד. זה יפה, תודו, שאנחנו על מפת הבירה העולמית.

אז איך הבירות?

האימפריאל - הלאגר הבהירה - קצת מאכזבת: טעמים מרירים משהו, וגוף פשוט ומעט חסר. היא פריכה וממוקדת, אבל זה הכל. פילזנר טוב, אבל חסר גוף. מנגד, ה- צ'רנה (Cerne), היא בירה שחורה, כמיטב המסורת של בירות אלה והיא מאוד מהנה.

מקוררת היטב, היא תזכיר לכם לא מעט בירות מאלט ("בירה שחורה"). הרבה קרמל ומלחם שחור, מתקתקות – עם מעט מרירות, בכל זאת. כיף של בירה, שהיא רק קצרה מעט בסיומת. הצ'רנה מכילה רק 3.8% אלכוהול – מה שבכלל עושה אותה קלילה לשתיה – ורצוי להגיש אותה בגביע בינוני, מקוררת, אבל לא מדי. היא תלווה היטב מאכלים מתקתקים, אבל אם אתם בראש של צרוף חומוס ובירה שחורה – היא תתאים כאן גם, בהחלט.

גמד עם מצנפת אדומה

לסיום, הציג היבואן בירה מאוד מיוחדת, במיוחד בנוף הישראלי: ה"הובגובלין" (בינתיים רק בחביות), היא בירה אנגלית.

אם בירות גרמניות יש כאן, וצ'כיות לא חסרות, אזי בירות אנגליות ממש נמצאות בחסר. ישנו מגוון אדיר של בירות אלה היום, ואנגליה צועדת בבטחה להחזרת העטרה ליושנה: גופים כמו CAMRA, "המערכה למען אייל אמיתי", עוסקים היום יותר ויותר בהסברה וחינוך לחזרה לאייל האנגלי המסורתי, לבירות הכביכול-חמות של פעם.

מבשלת וויצ'ווד, שנמצאת במחוז אוקספורדשר, התגלגלה גלגולים רבים, עד שזכתה לשם הנוכחי, שמו של היער שגובל בעיירה בה היא שוכנת. המבשלה ידועה מאוד לא רק בזכות הבירות האורגניות שלה, אלא בנטיית בעליה המקוריים לשימוש במוטיבים מעולמות הפנטזיה – גמדים, שדונים ודמויות יער אחרות. אחת מדמויות אלה – הובגובלין – הופיעה באופן מסתורי על הבירה שנושאת היום את שמה.

הסיפור – ותמיד חייב להיות סיפור – הוא שבירה הוזמנה לחתונת ביתו של אחד משועי המקום. הברומאסטר ייצר בירה כהה, מסתורית בטעמיה, שנשלחה לחתונה. הוא ייצר כמות גדולה מדי, ואת השארית שלח לפאב המקומי. ההתלהבות היתה כל כך גדולה, עד שכמות נוספת הוזמנה עוד באותו ערב.

כך או אחרת, שם לא היה לה, לבירה המיוחדת. והנה, בבואו לפאב עם החביות של הבירה חסרת השם, נמצא על החבית המקורית, הריקה, ציור של דמות גמד במגבעת אדומה, ותחתיו הכיתוב "הובגובלין". זה היה אם כך השם שנבחר לבירה: זהו אייל כהה, סמיך, עתיר טעמי טופי ושוקולד, עם מעט לתת. קצף לא מי יודע מה גבוה או יציב, אבל סביר בהחלט. לשתות בכוס מעוגלת – גביע – בטמפרטורה שבין 8 ו- 10 מעלות. אם אתם אמיצים יותר – 12 – 14 מעלות. בבירות בחבית, ריכוז האלכוהול הוא 5.0%.