הבלונדיני שיצא לחפש שורשים במרוקו

שנת 1637. סבתא של סבתא של סבתא של סבתא שלי, רחל אסולין, מתעוררת השכם בבוקר בביתה ברובע היהודי של פס, לוקחת ביד אחת את בנה בן הארבע, ובידה השנייה את הבצק שתפח בלילה. את האחד היא מביאה ל"חדר" ללמוד, את השני היא מביאה לאופה המקומי, שם היא פוגשת את חברותיה, ועד שהלחם מוכן הן מפטפטות, מרכלות על סוחר השטיחים החדש והנאה, ומצחקקות מבדיחות שהצחיקו נשים מרוקאיות במאה ה-17 (ע"ע "הישראלים").

בקרוב מוסיפים עוד נתיב. הרובע היהודי בפס (צילומים: נ.ב.סימון)

שנת 1952. סבתא שלי, ח.ב. סימון, מתעוררת השכם בבוקר בביתה ברובע היהודי של פס, אותו בית בדיוק מהפסקה הקודמת. לוקחת בידה האחת את אבא שלי בן ה-4 ל"חדר", בידה השנייה את הלחם שתפח בלילה, לאחר שבמעשה שובבות וקונדס שלא תואם את אופייה הנינוח, הוסיפה לו מעט זרעי אניס. את המהומה שמעשה זה חולל ניתן רק לשער.

שנת 2007. נכדה של ח.ב. סימון (אני, למי שהפסיק לעקוב) מתעורר השכם בצהריים בדירתו בתל אביב, ביד אחת נוטל את האיי-פוד, וביד השנייה את הדרכון, נפרד לשלום משתי הדוגמניות שנשארות לישון במיטתו, עולה על מונית, נוסע נתבגה, פוגש שם את הוריו ואחיו, ויחד הם עולים למכונת זמן שמחזירה אותם 400 שנה אחורה, עם עצירה בדיוטי פרי.

משפחה בסיר לחץ

יש לי וידוי. אני מרוקאי בערך כמו שארקדי גאידמק ישראלי: אני לא הולך לקונצרטים של התזמורת האנדלוסית, לא סובל את אבי טולדנו (ועם אלפי מעריציו הסליחה), לא חוגג מימונה, לא מקים תנועות מחאה, לא קורא את כתבי הרמב"ם, ואני בכלל בלונדיני.

למעשה, אם אבא שלי היה בא אלי בוקר אחד ואומר לי: "בני, הגיע הזמן

 שתדע. שם משפחתנו אינו ב. סימון אלא ואן דר קוגן, אנחנו הולנדים, ואנחנו נוסעים לטיול שורשים באמסטרדם. לך תארוז את הבאנג", לא היה מאושר ממני. אבל ככה זה עם מרוקאים: נאמנים למסורת. אז נסענו לטיול שורשים במרוקו.

עם זאת, יש המשווים טיול שורשים עם המשפחה לטירונות בצבא השוויצרי: אתה עדיין חוטף את השטוזה אבל לפחות יש טובלרון בארוחת ארבע. כן, כשאתה על שפת הבריכה במלון המרווח במרקש המעטירה, ונזכר באורוות שנהגת לנמנם בהן בטיולך האחרון בהודו או לאוס, אתה ממהר לתחוב את התת מודע הפגוע שלך למקום הראוי לו, ולהזמין עוד טג'ין כבש בתאנים.

בכל אופן, למשפחה שמתכננת מסע כזה בקרוב (ודין מרוקו כדין פולין, פרו או שבדיה), אני ממליץ על ביצוע גיבושון טרום-טיול של יומיים בוואדי עמוד/ שביל ישראל/ נחל חווארים/ קניון הזהב בראשון, ותעבירו לי 10 אחוז ממה שתחסכו על טיפולים פסיכותרפיים.

הציניקן צועד על קיבתו

פייר? כשעמדתי מול הקבר של סבא שלי בבית הקברות העתיק של פס, התרגשתי לאללה. "בית החיים" הם קוראים לבית הקברות. הבית של אבא שלי היה ממש מעל החומה התוחמת אותו. זה הנוף שהוא ראה כל בוקר מהחלון שלו. וכמה מעט היה חסר שגם אני הייתי נולד באותו בית, מול אותו הנוף? שגם אני אגור שם, אגדל ואהפוך להיות גדול בתורה או חייט או תכשיטן? כמה מעט היה חסר שאגדל בפס או בנתיבות או במונטריאול? אלה בדיוק סוג המחשבות שעושות אותי מה זה רעב.

כל הזין בעליות. הרי האטלס

אז מה אכלנו במרוקו? בואו רק נגיד שיום הגעתה של משפחת ב. סימון לשם הוכרז על ידי כבשי וטלאי מרוקו כיום "הנאכבה" הלאומי שלהם. בבוקר, אחרי הקפה, אתה יכול לסור למרגזייה הקרובה, שם יגיש לך המרגזן נקניקיית מרגז חרפרפה בתוך לחמנייה.

בצהריים, עת מכריע אותך הרעב, תוכל לעצור באחת מהטג'יניות הפזורות בכל מקום. הט'גין הוא כלי בישול מחרס הכולל צלחת עמוקה ומכסה בצורת פירמידה, אשר בתוכו מתבשלים לאיטם ניסים ונפלאות. בשר כבש בשילוב ירקות/פירות מיובשים יהיה הבחירה הסולידית והבטוחה, אך ההרפתקנים יוכלו להתקין להם מרקחת משל עצמם. למרבה ההפתעה הנעימה, הטג'יניות מהוות סוג של פאסט פוד, וממוקמות אפילו בתחנות דלק. על זה נאמר, יש לך עז? תעצור לתדלק.

בערב, רגע לפני שהבטן נדבקת לגב, מומלץ להתכנס כל המשפחה סביב מגש גדול ומשותף, ולאכול ביחד כמו אנשים תרבותיים. במגש יכול להיות קוסקוס אלוהי עם ירקות, פירות יבשים וטלה חסר מזל, או לחילופין דגים ופירות ים, אם אתם על יד האוקיינוס.

אין ספק שמרוקו התחבבה עלי קודם כל דרך הקיבה. אבל מכל המקומות בעולם, אני לא זוכר עוד ארץ שגרמה לי כל כך מהר להרגיש בבית. אולי היו אלה הסיפורים של אבא, שמול עיני המשתאות התגשמו ונרקמו לכדי תמונות, צבעים וריחות. אולי אלו המרוקאים מסבירי הפנים, ואולי הנופים המוכרים והדומים כל כך לישראל.

"חי במרקש חולם על ניו יורק סיטי"

לא לקחנו טיול מאורגן אלא שכרנו רכב והתנהלנו בקצב שלנו, פוסעים אט אט בעקבות הזיכרון, מגששים בזהירות בעקבות הגעגוע. לא, לא במסגד חסן השני המפואר בקזבלנקה או בשוק הצבעוני של מרקש, אלא בסמטה הצרה שמאחורי האופה השכונתי או בחצר המוזנחת שלפנים צמחו בה שיחי בוגנווילה, וילדי הרובע היהודי שיחקו בה תופסת, דווקא שם הבנתי את משמעותו האמיתית של הטיול. הופה! מי אמר שנ.ב. סימון הוא סטלן ציניקן שלא מחובר לרגשות שלו, הא?

מרוקו בקיצור

רגע לפני שאתם מוציאים את התרבוש מהבוידעם, מוגש לכם בזאת המדריך המקוצרר למרוקו.

קזבלנקה: מסגד מרשים. מסעדות טובות. כל השאר- עדיף לראות את הסרט. המקבילה הישראלית- בת ים, רק עם מרוקאים. בעצם, בת ים.

פס: מדהימה. רובע יהודי עתיק ומרתק, קסבה ערבית הארד קור, שווקים עצומים, בעלי מלאכה אותנטיים למחצה. לא לפספס. המקבילה הישראלית- נו, תנחשו לבד.

מרקש: צ'יל אאוט. שוק עצום ומגניב. כיכר עיר עם "מספרי סיפורים, מלהטטי נחשים, בולעי חרבות" וכייסים. מרגזיות משובחות. מומלץ מאוד. אומרים שיש שם גם מופעי תיירים "אסליים" כאלה עם רקדנים, מתופפים וכל החרטבונה. אנחנו ויתרנו. גם ככה יש לנו השנה ליל סדר באשדוד.

"אחמד, תפעיל את הבועות, אני נכנס". צובע עורות בפס

אסאווירה: אם עיר צלבנית עתיקה, פירות ים, שחפים ונערות ספרדיות מסטולות עושים לכם את זה, זה המקום בשבילכם. המקבילה הישראלית- שילוב של יפו העתיקה וטראבין.

וולוביליס: עתיקות רומיות מפורסמות. בשביל זה באתם למרוקו? סעו לבית שאן.

ולא, לא הייתי בכפר טודרא, והתנצלותי הכנה לשלמה בר. (אה! הנה מרוקאי שאני מחבב).

זהו. ובטח כבר תקראו בטוקבקים על כל המקומות ששכחתי ("כנסו דחוף!!! להיות במרוקו בלי הרי האטלס? ynet תתביישו! כתבה רדודה! תחזור לכתוב על הודו, יא סמולני!").

דרך אגב, אם מישהו מזדמן בקרוב לאמסטרדם ופוגש שם את הגברת ואן דר קוגן (בלונדה בת 60) שלא מפסיקה לקונן על בנה הצעיר ששלחה לאימוץ בישראל, שיודיע לי דחוף.