מחילות

שנת 2000. הקולנוע הישראלי מקרטע. כבר חמש שנים, מאז "חולה אהבה בשיכון ג'", שלא היה להיט קולנועי אמיתי דובר עברית. הסרטים הכי מצליחים והכי זכורים מהשנים האלה - "קלרה הקדושה", "עפולה אקספרס", "צומת וולקן", "החברים של יאנה" - נתקלים בתקרת זכוכית של 70 אלף צופים בלבד.

כל שאר הסרטים מביאים הרבה פחות. נדמה שהקולנוע הישראלי הולך ונופח את נשמתו. ואז בשנת 2000 נמצא סימן חיים קטן וקלוש. במאי בשם יוסף סידר הגיע משום מקום, או כך זה נראה, והביא את "ההסדר".

ההישג המשמעותי הראשון של "ההסדר" היה שזו היתה הפעם הראשונה זה שנים שחברת הפצה (ג.ג, במקרה הזה) השקיעה כסף בהפקת סרט. זה עשה הבדל עצום, לא רק כי לסרט היה מרווח נשימה גדול יותר בתקציבו, אלא כי מפיקי הסרט לא היו צריכים בהמשך הדרך גם לעבוד כמפיצים. ואכן היו אלה השיווק וההפצה - ושינוי תחום הפצת הסרטים בישראל לאורך שנות ה־90 והתכנסותו לתוך שתי חברות ענק - שמנעו מהסרטים הישראלים הטובים להגיע לקהל רחב. "ההסדר" שינה את זה. יורם גלובוס האמין בו, השקיע בו והפיץ אותו ברשת הארצית שלו. "ההסדר" לפיכך, היה הסרט הישראלי הראשון שסדק את אותה תקרת זכוכית שהלכה וכלאה את הקולנוע הישראלי. סרטו הביא מעט יותר ממאה אלף צופים, עורר עניין בקרב קהלים שלא הולכים לסרטים (למשל אנשי כיפות סרוגות וישיבות ההסדר) והוא הפך ללהיט לא קטן לא רק בתל אביב, אלא בעיקר בירושלים.

הסדק הקטן הזה פרץ סכר גדול. חוק הקולנוע שנחקק באותה שנה הגדיל את כספי התמיכה, עוד מפיצים התחילו לתמוך בסרטים ישראליים (ובראשם האחים אדרי) והקהל התחיל להגיע בהמוניו: 300 אלף איש ל"חתונה מאוחרת", 200 אלף ל"כנפיים שבורות", 150 אלף ל"ללכת על המים", 200 אלף ל"האושפיזין", 450 אלף ל"סוף העולם שמאלה". אחרי "ההסדר" שזכה בפרס האקדמיה הישראלית הביא סידר את "מדורת השבט" הצנוע יותר. 150 אלף צופים ראו אותו וסידר זכה בפרס האקדמיה השני שלו. ועכשיו מביא סידר את סרטו השלישי, "בופור", והתוצאה מרהיבה.

 האינטימיות המשפחתית, האנושית, הקלאוסטרופובית של "מדורת השבט", בסיטואציה שבה כל הגיבורים הם למעשה קורבן, מוצאת איזון מושלם עם תחושת ה"אנחנו חיים על חבית אבק שריפה" של "ההסדר". התוצאה היא לא רק סרט מלחמה עוכר שלווה, מותח ומבהיל, אלא גם דרמה אפלולית, מהורהרת, מהוססת, על אנשים שהפאסון הכוחני, השאנן והבטוח בעצמו שהם מציגים כלפי חוץ מתנגש עם הלבטים, הפחדים ותחושת האובדן שבפנים.

התוצאה כמובן, נפיצה. ב־130 דקות מרשימות הסרט מכיל יותר תקריבים של פני אדם מאשר שוטים (מרהיבים לכשעצמם) של פצמ"רים נופלים וקורעים את המוצב הלבנוני לגזרים. "בופור" הוא סרט שכל מי שהיה בלבנון, או בוגר חיל קרבי, ירוץ לראותו. אבל כשבנות זוגם ישבו שם לצידם תתחוור האמת המפתיעה, זאת שתהפוך את הסרט הזה (כך אני צופה) לסרט הישראלי הקופתי ביותר זה שנים: זהו סרט מלחמה שנשים יתמוגגו ממנו.

חזרה לשנת 2000. ארבעה חודשים לפני בכורת "ההסדר" נסוג צה"ל מדרום לבנון, אחרי ששלט באזור 18 שנה, מאז מבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון. כששמעתי לראשונה על כך שסידר עובד על סרט מלחמה שנקרא "בופור" הייתי בטוח שסרט כזה יעסוק באירוע 6 ביוני 1982, בקרב ההיסטורי על כיבוש ההר. רק מאוחר יותר גיליתי, והופתעתי, שהסרט עוסק למעשה בשבועות האחרונים לנוכחות צה"ל במוצב המקולל, שניות לפני הפינוי. שם הסרט המקורי, כך למדתי, היה אמור להיות "הר הקללה", על שמה של כתבה היסטורית למדי שפרסם רון לשם ב"7 ימים" ושהתרחבה מאז לא רק לתסריט שלו עם סידר, אלא גם לרב המכר "אם יש גן עדן".

(מכאן, ספוילרים מסוימים. לא משהו שיהרוס לכם את הסרט, אבל אני מזהיר את אלה שרגישים למידע עלילתי מפורט. אלה מוזמנים להמשיך את הקריאה מיד אחרי הצפייה בסרט)

אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את הסרטים של סידר היא הבקיאות המוחלטת שלו באידיום הקולנועי האמריקאי, והיכולת שלו למזג בין הרוח הישראלית, שהכאוטיות והטמפרמנט שלה לכאורה עומדים בסתירה לחוקי התסריטאות הבנויים והמחושבים שנוסחו בקולנוע ההוליוודי, ובין הקודים הקולנועיים האוניברסליים. גם אם נדמה שהתסריט של "בופור" נופל לפחות פעמיים־שלוש למקומות הברורים מאליהם של ז'אנר סרטי המלחמה, הרי שבצפייה שנייה (וכמה נהניתי מהסרט הזה גם בצפייה שנייה) מראה שסידר מצליח ברוב המקרים לנטרל גם את מטעני הצד של הקונבנציה המוכרת.

הנה דוגמה. הסרט נפתח בהגעתו למוצב הבופור של קצין חדש. זו פתיחה קלאסית של סרטים העוסקים בעולם סגור עם קודים פנימיים. זו הדרך הטובה ביותר להציג לצופה את העולם מבלי לגלוש להסברי יתר, אבל גם כדי להציג דמות חדשה שתקרא תגר על החוקים הפנימיים. כשמגיעה דמות חדשה אפשר לערוך לה היכרות עם האנשים, המנהגים, הז'רגון והגיאוגרפיה, וזה ייראה אמין לצופה. אבל בואה של דמות חיצונית לעולם סגור ומוגף היא גם תחילתה של דרמה. מגיע קצין מהיחידה לסילוק פצצות, מדיו מצוחצחים, פניו בהירות, עיניו כחולות, קסדתו נראית על ראשו כמו פריט שנקנה בכיכר המדינה.

 מולו עכברי הבופור הממצמצים למראה אור יום, שפופים, כפופים, מזוקנים, מלאכים עם פנים מטונפות. והלבנבן שהגיע במסוק הוא זה שצריך לפתוח להם את הציר אחרי שבועות של מצור כדי לאפשר להם לצאת החוצה, או לתת לציוד חדש (ואוכל) להיכנס בשיירה פנימה. הקונפליקט בין זה שהגיע זה עתה ובין מפקד המוצב שכבר שמע הכל וראה הכל הוא מיידי ובלתי נמנע. זהו קונפליקט של תפיסות עולם. הנוסחה התסריטאית ברורה: השניים צריכים להיתקל זה בזה לאורך כל הסרט, אבל גם לבנות איש את אמון רעהו. עד שבמערכה השלישית יבוא הקרב הסופי ביניהם, בין תפיסותיהם. אבל סידר עושה דבר מבריק מבחינה תסריטאית, ומעורר פלצות מבחינה קולנועית: הדמות החדשה שרק הגיעה, שעל פי כל הספרים ללימוד תסריטאות צריכה להיות אחת משני גיבורי הסרט, מתעופפת השמימה בתום חצי שעה. "בא, אמר היי ומת", מנסח את זה אחד החיילים. בום! וולקאם טו בופור. רציתם ללמוד את החוקיות של המקום? קיבלתם. אחד החוקים: בכל רגע מישהו יכול להתפוצץ כאן. סתם ככה. והכי גרוע: כל מי שנהרג בסרט הוא דווקא זה שביצע את עבודתו היטב, היה חייל למופת, מילא את הפקודות במלואן. אין כאן מוות מרשלנות, מוות שמעניש על חטא קדמון - פרט לחטא הקדמון של כיבוש ההר, כל הר, כל כיבוש - יש כאן מוות שהוא כמו גזירה משמיים. כמעט כמו בסרט של ברגמן על מלאך המוות: עכשיו תורך.

אגב, בהיותו יוצר חובש כיפה ומקיים מצוות, יהיה מרתק לנתח את סרטו של סידר גם כסרט דתי, שבו פקודות צה"ליות הן המצוות, המפקד הוא הרב, והטילים והפגזים של החיזבאללה הם סוג של תופעת טבע, גשם של אש, שמאתגרת את האמונה של האברכים בקיומו של בורא עולם או השגחה עליונה. קריאה כזאת תהיה נוחה להפליא מבחינה מטאפורית, כי הסרט מתרחש על ראש הר ומסתיים בניפוץ הסמלי של לוחות הברית באמצעות כמה טונות של חומר נפץ.

הדבר שהכי תפס אותי בעולם שברא סידר ואנשי צוותו על הבופור זה הריתמוס הקבוע של המקום. יש למקום קצב פנימי. כמו פסקול שמלווה את כל מה שקורה. המוזיקה האווירתית המעולה של ישי אדר - איזו בחירה מופלאה ואמיצה לבחור במוזיקה כזאת לסרט מלחמה - נשמעת כמו שילוב בין הדופק של הדמויות וחריקות הפחונים החפורים מתחת לאדמה. כשאתם בתוך המחילות החפורות שומעים את שריקות הרוח בהר מעל. ובאור היום יש גם מקצב נוסף קבוע. טראח! צליל כמו טריקת דלת. זהו הקול של שיגור פצמ"ר חיזבאללה מפסגת הר סמוך. החייל בעמדת התצפית (עת"פ) מזהיר את החיילים בכריזה: "יציאה, יציאה". ואז שריקה. ובום! הפיצוץ, כשהפגז נוחת במוצב. ואחרי הבום, מגיעה הכריזה "נחיתה, נחיתה". ככה זה תקנות וחוקים: אם במקרה החמצתם את הפיצוץ מחריש האוזניים, ניידע אתכם ברמקול המצ'וקמק שלנו. וזו השגרה: טריקה. "יציאה, יציאה". שריקה. פיצוץ. "נפילה, נפילה". עד שיום אחד נשמע צליל חדש. וִיש סילוני קצר ומהיר, שונה לחלוטין מהשריקה הכמעט נינוחה והמוכרת, ואז פיצוץ עצום. בלי ההקדמות שהחיילים כבר התרגלו אליהן: בלי הטריקה, בלי ה"יציאה, יציאה". עכשיו זה כבר לא עסק עם פצצות מרגמה, עכשיו זה כבר עניין עם טילים. העניינים מסתבכים.

העלילה החשופה לעין של הסרט עוסקת בהתמודדות של מפקד המוצב, לירז ליברטי (אושרי כהן), שצריך להוכיח נחישות ומנהיגות מול חייליו בימים האחרונים לפני הנסיגה, והשאלה "מה אנחנו בעצם עושים כאן" מתחילה לערער את סמכותו. אלה ימים נטולי לחימה. חיילי הבופור נמצאים רק בכוננות ספיגה. הוא חפורים במחילות שלהם כשהמשימה היחידה שלהם היא "לא להיהרג".

אבל יש לסרט עלילה נוספת, צדדית, נרמזת. היא צצה כשאחת הדמויות שרה עם אורגן צעצוע את "אבות ובנים" של אביתר בנאי, וממשיכה כשליברטי צופה בראיון טלוויזיוני עם אביו של בקצין שנהרג בתחילת הסרט, שבו הוא מסביר למה מותו של בנו בבופור הוא כישלון חינוכי של האב, שלימד את בנו לא לרוץ לכביש, אבל לא חינך אותו לא ללכת למלחמה. זו אמירה שבוודאי תקומם את הימין בבואו לצפות בסרט, אבל היא מעניקה ל"בופור" ממד הומניסטי מרשים, המתייחס למחמה כאל משהו שהוא בר בחירה ולא מחויב המציאות. הסצינה האהובה עליי בסרט מתרחשת בראשיתו. אוהד קנולר, הבחור החדש על ההר, מנסה למצוא את דרכו במחילות המוצב התת קרקעיות. מבוך עכברים. הוא מגיח מיציאה אחת ומוצא שם צמד שומרים הזוי. "הגעת רחוק", מסביר לו החייל השומר בעמדה, "הכי רחוק. לכאן מגיעים רק בטעות". מה אתה עושה כאן? שואל הקצין. "שומר על ההר... שלא יברח". האווירה ההזויה הזאת הופכת את "בופור" לסרט שעושה הרבה יותר מלתאר אירוע אמיתי בתולדות צה"ל, הוא הופך לסרט של הרהור וחשבון נפש. בופור של יוסף סידר אינו מקום, זהו מצב נפשי.

אות לבאות

"בופור" הוא הסרט הישראלי הראשון מתוצרת תשנ"ז/2007 שיוצא לבתי הקולנוע וזוכה אצלי לציון הנדיר של חמישה כוכבים. אבל באופק, אי שם באזור יולי-ספטמבר ניצבים עוד כמה סרטים ישראליים מאוד מסקרנים ומאוד מבטיחים, שהדיבור סביבם מרמז לכך שזו עשויה להיות שנה מרהיבה לקולנוע הישראלי. הנה כמה מהם:

1."סודות" של אבי נשר. הפקה ישראלית־צרפתית שמהרגעים הבודדים שראיתי ממנה נראית מושקעת להפליא, עם צילום מרהיב, מוזיקה משובחת וצוות שחקניות מפתה למדי.

2. "מדוזות" של שירה גפן ואתגר קרת. תקציר העלילה, בחירת הצלם (כמו ב"סודות", גם כאן הצלם הוא צרפתי) והרקורד המשותף של הצמד גפן־קרת הופכים את הסרט הזה למסקרן מאוד.

3 ."נודל" של איילת מנחמי. כיו"ר מועדון המעריצים של איילת מנחמי ב־1991 אני סופר את הימים לקראת סרטה העלילתי הארוך המשמעותי הראשון עם מילי אביטל בתפקיד הראשי. הדקות המועטות שראיתי מהסרט נראות נפלאות.

4 ."הבודדים". שיתוף פעולה ראשון ומסקרן בין רנן שור והצלם דוד גורפינקל, מאז הימים שעבדו יחד בהפקותיו של אורי זהר (בהם היה שור עוזר הבמאי של זהר וגורפינקל צלמו הכמעט קבוע).

5 ."ביקור התזמורת". ערן קולירין ריגש אותי בסרט הטלוויזיה היפה שלו "המסע הארוך". את התסריט ל"ביקור התזמורת" קראתי לפני שש שנים וחיבבתי מאוד. אני סקרן לראות מה יצא מזה.