דוסיות, המעצבות פונות אליכן: "די לשכפל"

חג פורים, ויחד אתו עול מצוות משלוח מנות, חלף. אבל המשימה הבאה כבר בפתח: פסח, חג האביב. אז רגע לפני ש"קצת צניעות" יוצא במדור אביבי-חגיגי, הפעם מוקדש הטור לפריחתן המבורכת של מעצבות צעירות ודתיות. מכיוון שבמדור - הנאמן לשמו - אין מקום ליותר משני אנשים, הכירו נא את מיכל תיק ושרה בראון, ואני כבר מצטמצמת מפה.

תיק, בת 28, הייתה מכינה בגדים לברבי שלה עוד לפני שידעה איך עושים חילוק ארוך. היא למדה ב"שנקר" ומחזיקה סטודיו במושב נחלים. בראון, בת 34, עלתה מפריז, למדה אופנה בצרפת וב"אסכולה", ומחזיקה סטודיו בלב רחוב דיזנגוף בתל אביב. נדמה ששני הדברים היחידים שמשותפים לשתיים הן אמונתן וערימות אינסופיות של בגדים שחורים בארון.

בפרויקט הגמר שלה בשנקר, בחרה תיק להרקיד קבוצת בנות עם תלבושות של בית יעקב, לצלילי שירים של וונדר-וומן ומדונה. היא החלה את הלימודים בגיל 20 וגרמה ללא מעט מחבריה לכיתה להרים גבה, כשילדה את בנה הראשון כבר בגיל 22.  

"שנקר זה מקום מאוד חילוני, אבל אני באתי ממקום מאוד ברור", היא אומרת. "תמיד ידעתי שאני אעשה בגדים לציבור שלי ואני אעצב בגדים שייתנו פתרונות לבעיות שדתיות נתקלות בהן".

אז את חושבת עליהן כשאת מעצבת?

"אני חושבת על עצמי, מה בא לי ללבוש בעונה הבאה ואת זה אני עושה. אבל אני גם מאוד מחוברת למגזר - אין היום אירוע במגזר שאני לא יודעת עליו. יכולה להיכנס לכאן בחורה ואני יודעת לאיזה חתונה היא הולכת. אני גם יכולה לומר מה בחורה תלבש, לפי המקום שבו היא גרה".

ומה עם המגבלות ההלכתיות, תעצבי למשל שמלת סטרפלס?

"אני עושה סטרפלס, אבל אני אמצא לזה פתרון - כמו חולצה שאפשר ללבוש מתחת ושזה ייראה טוב".

אז מה את חושבת על הדרך שהדתיות מתלבשות?

"בסופו של דבר כולן מחפשות פתרונות לעניין הצניעות, והיות והפתרונות כל כך מעטים - המון בנות מנצלות את אותם הדברים - כך שרואים את זה בכל מקום. אמנם יש בחורות דתיות שעם כל ההגבלות נראות מצוין, אבל האמת היא שרק למעט מאוד נשים יש ביטוי אישי - הרוב לא טוב בזה, ופוחד מעצמו.

"למרות הפתיחות שיש היום, עדיין קיימת שמרנות. אגב, הרבה מאוד פעמים זה בגלל הבן-זוג. לגברים קשה להתמודד עם משהו שונה. הורג אותי שאשה שמודדת בגד אומרת שהיא צריכה להביא לכאן את בעלה".

פשטות מושכת

גם בראון מזהה את הלבוש שחוזר על עצמו, ואת חוסר הביטוי האישי. "יש שטנץ מאוד ברור במגזר הדתי, ורואים את זה בעיקר בשבתות. יש שכפול מאוד גס", היא אומרת. "בשנים האחרונות יש יותר רצון להבין באופנה, אבל זה עדיין לא מספיק. יש בחברה הדתית משהו מאוד קבוצתי, וזה מטריף אותי. הבנות הדתיות צריכות למצוא אומץ ולא ללכת עם הזרם".

עצם היותך דתייה משפיע על העיצוב שלך?

"זה בוודאי מתחבר, כי זה החינוך שקבלתי, אבל זה נעשה על הדרך. זה לא משהו שיושב בראש. אני לא מעצבת למגזר וזה לא משהו שמנווט אותי, זה משפיע עליי בדיוק כמו המצב הכלכלי. מבחינתי, הדת זה משהו אישי ופנימי. אני לא מספרת את זה לאנשים ולא רואים את זה עליי".

אז איך את מתחילה קולקציה?

"זה מתחיל בי. הדבר הראשון שאני חושבת זה מה חסר לי בארון. לאף אחת באמת לא חסר בגדים, לכן אני בודקת מה כל עונה יעשה לי טוב".

ויש לך מגבלות?

"ממש לא".

בטח שמת לב שבחלון הראווה שלך מתנדנדות להן חמש חולצות לבנות ולא יותר

"כל התפיסה שלי באופנה מאוד שונה. אני לא רוצה להעמיס בעין, אני רוצה שיראו את הבגד. אני אוהבת את הפשטות, אני לא מתייפיפת, לא מתחכמת, לא ממציאה את הגלגל. אני עושה בגדים מינימליסטיים, אבל האמת היא שדווקא את הדברים הכי פשוטים - הכי קשה לעשות".

זה מסתדר עם הטמפרמנט הישראלי?

"אמנם האופי של הלקוחה הישראלית הוא בלגניסטי ועמוס, אבל לי יש בחירה עיצובית שונה שאני מנסה להעביר. לא חייבים להיות פרובקטיביים ולא חייבים להעמיס, אפשר להיות אשה נאה ומושכת בפשטות".